איתן האזרחי סה

ז"א כלו' דאף אם היה כן ספק קדושין מיהו הוי וחיישינן מדרבנן כדאיתא פרק קמ' דקדושין וכ"פ בש"ע סי' הנ"ל והר"ן כתב שאף שאמרו בגמ' דחיישינן מדרבנן מספקא לי' טובא. שהרי ספיקא דאורייתא הוא וע"ש מה שמיישב ע"ז הב' שהטעם כל אלו הדברים בגמר' דבעינן כי יקח איש אשה ולא איפכא וכאן כיון שגם הוא אמר וודאי דחיישינן והטענה הב' שזרקה הטבעת ורקקה עליו שמשמעותה שאינה חפץ בקדושין והוא דומה למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סי' י' והביאו הטור א"ע סי' מ"ב וז"ל השאלה לאה אמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ח' פשיטין וכשנתן בידה אמר לה הרי את מקודשת לי והיא בשמעה שאמר כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפיצה להתקדש לך וכו' והשיב הרא"ש ז"ל יראה לי שאין כאן בית מיחוש כיון שעדים מעידין שלא נתרצה וזרקתו לאלתר מידה ואפילו קול של קדושין לא יצאה לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו שהעדים שראו שמעו מה שאמרה לו גם היא כל הדברים כהווייתן ונמצא לכאורה שהנדון שלפנינו דומה ממש להנדון שבתשובות הרא"ש הנ"ל אבל כשנבא לדקדק בענין נאמר שהנדון אינו דומה לראי' הא' בעיקר הדין שלפנינו לפי דעת העדים לא זרקה הטבעת מידה, רק אחר שהיי' קצת וחקרנו את העדים אם נשתהה הטבעת אצלה יותר מתוך כדי דבור שאילת שלום תלמוד לרב שהוא שלום עליך רבי ואמרו ששהה יותר ויותר מזה השיעור

ואנחנו רואים בתשובה שכתב הרא"ש שזכרנו שלא הותר . רק מטעם שזרקה לאלתר דהיינו בלי שהיי' כלל תוך כדי דבור ומלת לאלתר דייקא משמע אם שהה קצת לא היו מתירין ואם כן בנדון דידן אף שזרקה אחר כך הטבעת חוששין שמא קבלתו לשם קדושין ואחר כך נתחרטה ולא מפיה אנו חיין שנאמין לה במה שאמר אביה בשמה שלא יכלה למצוא הטבעת כל כך מהר ולכן נשתהה הטבעת אצלה וראיה לדבר דחיישינן לשמא נתחרטה לחומרא ואין הולכין בתר אומדנא כלל ממ"ש מהר"מ בתשובה הביאו גם כן בש"ע סי' מ"ב באשה שאמרה קדשני ובא א' וקדשה ונערה בגדיה אף תוך כ"ד וכ' שצריכה גט דחיישינן מה שזרקה אחר כך ונערה בגדיה הוא מפני שנתחרטה כמו שמפורש בהדיא בתשובת מהר"מ בסוף סדר נשים וע"ש ואף דשם יש אמתלא גרועה שאמרה מתחלה קדשני מה שאין כן בנדון דידן מ"מ כאן יש אמתלא אחרת גרועה טפי שלא זרקתה תוך כדי דבור מה שאין כן בתשובת מהר"מ והאריך שם בדבר דלא אזלינן בקדושין שהוא ספק א"א בתר אומדנא ואפילו בתר אומדנא דמוכח כמ"ש בש"ע סי' ה"ל כמה פעמים ואם כן כיון שמתשובת הרא"ש הנ"ל אין ראי'. ולכאור' היה נראה להביא ראי' להתיר ממ"ש המרדכי פ' האומר ז"ל מעש' בנער' שהית' משודכ' לכהן ובא פריץ אחד בבי' הנער' עם שני עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קדושין עד לאחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתי כו' וכשאמר הוו עלי עדים אמרתי לה השליכי כי לקדושין נתן לך והשליכה וכו' שהשוו כל הגדולים שהקדושין לא הוי קדושין נראה לע"ד לכאורא דאדרבא משם ראי' לאסור שכתב המרדכי שם שרב אחד הביא ראיה להיתר מפ"ק דקדושין דקדושין שלאחר מתן מעות לא הוי קדושין משמע מאחר כשנתן לה הטבעת העידו עדים שלא הזכיר אז שם קדושין כמו שנזכר במעשה ה"ל מה שאין כן בנדון דידן והראיה השניה שכתב שם בשם הרא"ש גם כן ז"ל עוד דהוכיח סופו על תחלתו שהשליכתו ואיכא למתלי השתיקה באמתלא ומוכיחות כו' ואף אם היה בלב שניהם להתקדש אינו כלום. מאחר שלא דבר כלום על עסקי' כדאמר בפרק ב' אף על גב שאמרה בלבי הי' להתקדש אינו כלום גם כן אינו ראיה לפענ"ד חדא מאחר דפסקינן בש"ע כדעת מהר"מ בתשובה הנ"ל דלא אזלינן בתר אומדנא ואפילו בתר אומדנא דמוכח כדאמרן. שהרי אין אנו נמשכין בזה אחר המרדכי רק אחר דעת מהר"מ כמ"ש בש"ע ועוד שהוא תולה הדבר מאחר שלא דבר כלום וכאן דבר ודבר. גם מה שהביא שם דעת ר"ת להתיר בעובדא הנ"ל בפרק קמא דקדושין נטלתו וזרקתה לים או לכל דבר האבוד אינה מקודשת כ"ש שדינהו קמי' וכו' נמי אין שייך כל כך כאן מאחר שלא זרקתו מיד רק אחר שנשתהא כמדובר

והטענה הג' שיש לפקפק אם הטבעת שוה פרוטה הלא הלכה רווחת בישראל קדשה בכלי אף על גב שאינו שוה פרוטה ספק קדושין מיהו הוי שמא הוא שוה פרוטה במקו' אחר כמ"ש בשלטי גבורים סי' ל"א הא נמי לא גרע. והטענה הד' שרצו מקצת לומדים לבדוק הנער ואם ימצא שלא הביא ב' שערות שאין בקדושתו כלום כמ"ש בטור א"ע סי' ס"ג ובש"ע דקדושין שהם ספק קדושין דאורייתא חיישינן שמא נשרו כדמסיק בגמרא פ' יוצא דופן אר' אבדימי מנהרדעא והלכתא חוששין הנ"מ. שקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן ואיכא ספיקא דאוריית' אבל מעיקר' לא ע"ש בפי' רש"י וכך כתב הטור א"ע סי' קנ"ה ובש"ע שם דמפרש לפ"ד ספר המצות שהביא הטור. שאין אנו בקיאין להבחין דבר זה שלא יהא בו גומות ועוד שמא אחד בגופו ואחד בכריסו או על קשרי אצבעות ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמתת דבר זה ע"ש. ועוד מי גרע דבר זה שהעיד אחד מהדינים שהעדים אמרו לו בו ביום שנעשה המעשה שקדשה קדושין גמורים מינא עלי' קול בעיר שנתקדשה דחוששין לה כידוע תלמוד ערוך סוף מס' גיטין וכ"פ בש"ע סי' מ"ו וא"ל דכאן שהרי זה הקול ושוברו עמו שהרי מתחלה כשיצא הקול לא היה שום שובר רק אחר החקירה והדרישה. אחר הענין לפ"ד המורה שיפסוק להקול ועוד שהרי כתב הרמ"א בסי' הנ"ל בהג"ה ס"ד די"א שבזמן הזה לא מבטלינן קלא וכיון די"א ס"ל הכי ה"ל ספק דאורייתא לחומר' כמו שנותן כלל על זה בש"ע בהג"ה בח"מ סי' כ"ה

אבל כשנעיין בדין הזה נלע"ד שאין כאן בית מיחוש כלל בעצם וראשונה בלשון הקדושין עצמו שלא שמעו העדים רק שאמר הרי אין בלשון זה משמע לשון קדושין ותדע דקיי"ל במסכת קדושין אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי מקודשת כ' הרמ"א ע"ז בש"ע סי' כ"ז אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין ולכאור' יש לדקדק קצת בהגה זו דמי יגיד לנו מה שבלבה אם הבינה או לא. ועוד אף אם תאמר לפנינו שלא הבינה לאו כל כמינה וכי נאמין לה מה שבלבה לאפקוע' בזה הקידושין. והרב ר' ירוחם נכ"ב כ' דעתו בזה באמת כן דכל אלו הלשונות שאמרו דהוה קדושין לאו כל כמינה לומר שלא הבינה ואפילו לא דיבר עמה תחלה וכו' וסיום דבריו ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוה ספק מקודשת עכ"ל: ועיין בב"י שהאריך בזה גם בס' דרישה ופרישה ובספר ב"ח שחיבר הגאון מו' יואל מקראקא ותכלית הכוונה בזה אם הבינה כו' שהוא לשון קדושין וודאי באותו מקום וכמ"ש בסימן זה עצמו בס"א וכמ"ש בב"י ונמצא כאן בנ"ד שאינו לשון קידושין שבינינו ולא דברה מתחלה על עסקי קידושין פשיטא דאינו כלו' ואם נאמר מאחר ששמעו שאמר מלת הרי מזה אינו מוכח כלום שהרי אף אמר הרי את אשתי הרי את זקוקתי שהוא מפור' יותר עכ"פ מאלו אמר הרי לחוד ואפ"ה אינו כלום, כנ"ל עד שיהיה זה לשון קדושין שבעיר ההיא או שיהיו עסוקים מקודם באותו ענין מלבד אלו הדברים ולא אמרינן דאלו הדברים עצמן יקראו עסוקים באותו ענין והנתינה תהיה נתינה בשתיקה דמהני מאחר שעסוקין באותו ענין אלא וודאי דדיבור הרי ואפי' אמר ג"כ אשתי או זקוקתי עם הרי את לא מיקרי עסוקים באותו ענין שנאמר דלהוי הנתינה דבתר הכי מהני ומכ"ש היכא דלא אמר רק הרי לחוד ואם נאמר הרי אנו רואין שהבינה שהיתה כוונתו לשם קידושין ולכן נתכעסה עליו ואמרה לו בל"א זאל דיר זיין ווייא אף אנו נאמר ממ"נ