איתן האזרחי נא

זהובים והיתרון הרבית שיעלה לשנה וששה שבועות כדינא דמלכותא דלאחר הזמן יכול למכור בע"כ של מלוה הראשון והיתרון יתן לו ודו"ק היטב כנ"ל פי המדבר ולשוני עט סופר ה"ל אברהם בהרב כהן צדק במו' ישראל יחיאל הכהן רפאמפורט

סימן יח שלום רב ואהבה רבה כו' הנה בשובי לביתי עיינתי ומצאתי בס"ס קנ"ו וז"ל מת בעלי ואח"כ מת בני. אינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת וכתב הרמב"ם בד"א כשהייתה פסולה מתחלה לכהונה כגון שהיא גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו. אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת כו' וכתב הב"י בשם הרמב"ם שמא תחלוץ ויבואו. ויעידו שהדבר כמו שאמרה שהבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן וירא' הרוא' אותה שחלצה ונשאת לכהן ויאמרו שחלוצ' מותר לכהן והוא אינו יודע בעדים שבאו לפיכך לא תחלוץ ולא תתייב' כו' וא"כ גם בנ"ד אפשר לבא לידי חששא זו שמא הבעל חי עדיין בשעת חליצה נמצא אותו חליצה אינו כלום ואחר כך ימות בעלה וא"כ יש לחוש שתנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן כו' ואם נאמר שאפשר למצוא תרופה שלא תנשא כלל לשום איש עד שיתוודע בבירור שמת בעלה היינו שמשביעין אותה שלא תנשא גם זה אינו שהרי הביא הב"י שם דברי רי"ו שכתב וז"ל שנסתפק לרא"ש אם יש לדבר פתח היתר כשתדור אשה זו על דעת רבים שלא תנשא לכהן שכל עצמינו לא חששנו אלא מטעם דהצרכות כרוז. ואחר שתדור נסתלקה חששא זו והאריך שם בזה עכ"ל נמצא שאין לעשות לכתחלה להיתרא כלל על ידי שבועתה שלא תנשא לכהן אם כן בנ"ד גם כן אין סומכין על שבועתה כי נשים דעתן קלות ובפרט שלא יש שום עדות כי אם אשה הנשתמדה ועדיין לא שבה בתשובה וכבר הביא הרמ"א בסי' י"ז בשם הגמ' דכתובות וז"ל גוי מסל"ת על אחד שמת ובא עד א' שהמיר דתו ולא שב בתשובה שלימה אלא לפעמים מראה עצמו גוי ולפעמים מראה עצמו ישראל ואמר שלא מת והתיר מהר"מ האשה עפ"י הגוי במסל"ת עכ"ל אם כן נשמע מן הדין שאותו עדות מן המומר אף על פי שלפעמים מראה עצמו לישראל אינו עדות מכ"ש בנ"ד שלא שבה כלל הגם כי היא עדיין חולנית ואינה יכולה לברוח עכ"ז בהיות עדיין לא שבה ולא הוחזרה למוטב שאין מאמינים לה גם לעיקרא דדינא בדין עדות אשת חמיה. יש לפקפק דאף דבגמר' מבעי' בדין חמותה הבאה לאחר מיכן פי' רש"י אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה והיינו כמ"ש מ"ו הגאון בפריש' ז"ל כגון ראובן ושמעון אחים מאב אחד ולא מאם א' שיש לכל אחד אם א' ואם ראובן מעידה על שמעון שמת כי היכי שראובן בנה ייבם אשתו ותאסר עליו שאם אח"כ ימות שמעון תהא אסורה לו מחמת ששכב עמה בזנות והיינו ממש המעידה היא אשת חמיה הנה מזה לא נוכל לדקדק מדאבעי' דוקא בסגנון זה שמא סופה להיות חמותה ולא מבעי' בסתם אם אשת חמי' מותרת להעיד לה דמשמע דבזה לא קמבעי' לי' דפשיטא דמותרת להעיד דא"ל דאה"נ דגם בזה קמבעי' לי' רק דרבות' קמ"ל דמבעי' ליה אולי אף דיש לחוש שמא סופה אפשר להיות חמותה אפ"ה אפשר להתירה להעיד באשר שבהאי שעתא עדיין איננה חמותה ומכל שכן כשהיא אשת חמיה דמותרת או נאמר להיפך דדוק' בדין זה דשמ' סופה להיות חמותה אסורה מה שאין כן באשת חמיה באופן דאפשר לומר דמבעי' לי' אתרווייהו וק"ל זאת ועוד אחרת לא נ"ל לחלוץ לכתחלה כמו שכתוב הטור בסימן קס"ט דהוא מהגמר' בשלהי פרק מצות חליצה צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכווין הוא ולא היא היא ולא הוא לא הותרה כו'. וכתב הבית יוסף בשולחן ערוך בסדר חליצה שלו סמ"ה הגמרא זו תנו רבנן חליצה מוטעת פסולה כו'. עד ומפני כך כתוב בקונטרסים שיאמרו להם הרי עם חליצה זו באה להתיר היבמה לשוק שהיתה זקוקה ליבם עכ"ל ואם כן זכינו לדין שאם לא נתכוונו להתירה לזר שהיא כחליצה מוטעת שהוא פסול ואם כן גם בנדון דידן בהיות שאי אפשר להתירה לזר כי אם אחר שיתברר הדבר על פי עדים או כשהאשה הנ"ל תשוב בתשובה שלימה ותאמר שבעלה מת והאיך נצווה ליתן לה חליצה ולא מצינו דין זה בשום פוסק שנעשה כאלה ליתן חליצה בטרם שידענו בבירור שמת בעלה נראה שזה דבר חדש שלא היה בעולמו לדעתי

ועוד אני אומר אם אנו מתירין אותה לחלוץ והנה באשר שהחליצה במקום יבום קיימי ואם כן יש לחוש מפני הרואים שבפעם אחר יאמרו שתתיבם גם כן ודו"ק. ולכן אמרתי בחפשי שאין להתיר לה החליצה לע"ע כי עדיין אינה זקוק' ליבם כי פן עדיין בעלה קיים עד שנדע עדות גמור שמת בעלה בוודאי עפ"י דין ודת תוה"ק ושלום על ישראל פי המדבר הצעיר אברהם הכהן

אחר השאלה בא עד א' והעיד בתו"ע איך שאותה אשה שנשתמדה רצתה לחזור למוטב אמרה בפניו במסל"ת איך שמת בעלה ובנה ובכן התרנו לה להנשא בהיות שיותר נכון לומר שהאבעי' אינו קאי אאשת חמיה סתם שקרוב לומר שהיא נאמנת במס"לת הגם שכתבתי בסדר גיטין שלי שבתשו' הריב"ש ושאר פוסקי' באותן ה' נשים המוזכרים במשנה אין נאמנים אפילו במס"לת: עכ"ז הסכמנו במקום שאי' לחוש התרנו וכן נעשה החליצה עפ"י הסכמתינו והיא מותרת להנשא לכל מי שתרצה זולת לכהן

סימן יט מי כמוהו מורה ומרוה גם הוא יורה ארי שבחבורה. עמ' שריא נהורא מח' האלוף המרומם פאר החכמים מוה"רר אברהם כץ יצו'. אותו ואת ביתו עלה בידי מכתבו וכתבו בו מכ"ת ראיתי שחכמי ק"ק לבוב שלחו הגט לכאן וא"א להשתדל גט אחר כי ברח בעלה מיד מפה ומפי השמועה שהלך חוץ מן הכלל ונשכח זכרו ואבד שמו

והנה עשינו להציל האשה ושלחתי לה הגט אני ובית דיני דהיינו המרומם מו' דוד ומ' ליב בר' זעליג מזקני עירנו שסידרו הגט והגט נכתב ונחתם כדת של תורה ואם הייתי עם הרבנים שבעירו היה לי וויכוח גדול עמהם למה זה ועל מה זה שדקדקו אחר ב"ד גדול כמונו ת"ל במקו' שהדין עמנו וכי בשביל שהם היו מסופקי' וא"ס מוציא מידי ודאי שהוא ברור לנו כביעתא בכותח' שגם אנחנו יודעים ששם אבא הוא צ"הק. אבל לא מחשבותינו כמחשבותם המה ראו ראי' א' ואנחנו ראינו שתי ראיות היינו בסדר גיטין שלי שיש לי מא"א ז"ל שהיה לו איש מפי איש ממהרש"ל והוא נמצא ביש"ש שלו וזה הסדר גט היה נכתב עפ"י אותיות והכל בפלפול מתוך התלמוד וכתב באות הלל מצאתי כו' עד וז"ל הונא מ"ב וז"ל שמעתי הונא בהא וגם בא' ולפ"ז צריך ב' גיטין ע"כ: ולא נהירא דרוב שמות האמוראים סופם בא' והא ראיה אשר מצאתי הג"ה א' שכתב על דברי מהרש"ל שאמר כל היכא דמסתפק לן בשם אם בה' אם בא' בסופו דאז יש לכתוב בה' כו' משום דכל שמות שבמקרא יש ה' בסופו והבאתי לעיל באות א' כתב בו הג"ה וז"ל ודווקא שהשם בלשון הקודש אז כותבין הא' בסוף אבל אם השם הוא ל' לעז ולא מלשון הקודש כותבין א' בסופו ולזה מצאתי ראיה בתשוב' מו' איסרלן ז"ל וידוע שכל שמות התנאים נחצבים מלשון הקודש ובלשון זה היו משתמשין תמיד שכל המשניות נעתקו בלשון צח הקודש כאלו הוא לשון מקרא והאמוראים שכל שיחתן והווייתן הוא בלשון ארמי ע"כ כל השמות נחצבו בלשון ארמי שאינו מצח לה"ק כמו פפא והונא ורבא וכל עשר' בני רב פפא חנינא בר פפא רמי בר פפא כו' כולן בל' ארמי וסופן בא' ולא בה' ע"כ העתקתי מס"ג שלי בהיותינו יושבים בשעת סידור הגט היינו מעיינים בזה והנה להאלוף מו' דוד יש לו ס"ג מן הגאון מופת דורנו רבינו משה איסרלש בכתב ונמצא שם הג"ה וכתב מה שמצא בתשוב' הנקר' נצח שלום שהביא גם כן ששמות האמוראים המוזכרים בגמרא כולם לשון ארמי הן ולא בלה"ק ומביא מן רב אדא בר אהבה