איתן האזרחי לג

במשנה כמו שפי' התוספתא אבל הלשון דשהם יכולין לקבל הוא נכון להראב"ד ג"כ דה"ק שאם הן בענין דיכולין לקבל ולא יזוב ומה לי לומר שהן יכולין לקבל ולא יפלו שכך צ"ל להרמב"ם ומה לי לומר שהן יכולין לקבל ולא יזוב הלכך הלשון מדוקדק

וגם מ"ש מכ"ת דה"ל למימר אם יש הבדל או הפרש ביניהם בכדי לקבל מעזיבה כו' לא דק מכ"ת שכך הל"ל אם יש הבדל ביניהם ויכולין לקבל כו' דלישנא דמר לא אתי שפיר כלל דהבדל אינו סיבת הקבלה עד שיאמר עליו כדי לקבל כו' אלא הל"ל בזה הלשון שכתבתי ואם יש כו' ויכולין כו' וזו היא הקושיא עצמה שהיה לו שהעיקר חסר. וכבר כתבתי שזה מכריח להרמב"ם: מ"מ אין השגה להראב"ד דס"ל דממילא משמע דלדידיה יחד שלא תמוט הוא דרכה ובינונית לענין זיבה הוא ולישנא דרכה הכי דייק דלהרמב"ם הל"ל קלה כדלעיל וכיון דמלישנא רכה מוכח דלענין זיבה הוא תו לא צריך התנא לפרש ההבדל דממילא משמע דלענין הבדל נישנית

השלישי שכתב מכ"ת דהלכה כהרמב"ם מדהטור כתב או אבנים יוצאים מן הגדר וזהו כהרמב"ם. זה אינו דאע"ג דלהראב"ד קוצים וברקנים ניחא לא משום כך אבנים לא ניחא ואדרבא אי אמרינן אבנים ואפ"ה בעינן קבלת מעזיבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מסתמא לאו לענין חוזק ובריאות הוא דסתם אבנים חזקים לקבל עליהם אלא מיירי לענין הבדל שביניהם אם לא יזוב דלהרמב"ם צריך לדחוק דהאבנים משום כך אינם חזקים שאינם תקועים בחוזק שאם תכביד המשא עליהם יהיו נשמטים מהכותל ויפול ומה שכתב מכ"ת עוד דאי ס"ל להטור כהראב"ד ה"ל לפרש כמה שיעור ההבדל. ואומר אני דוק לאידך גיסא אי ס"ל כהרמב"ם ה"ל לפרש שאין אסור לעמוד אפי' תחת אותו שידוע אא"כ יש פותח טפח ומכ"ש בספק שאינו יודע תחת איזה מהם דבי' מיירי הטור שה"ל למימר אא"כ שיהיו בכל א' פותח טפח ועדיפא מהדיוק שכתב מכ"ת שעליו ה"ל להטור לפרש אבל האמת הוא מאי שהטור לא פי' לא הא ולא הא הוא מ"ש שכבר הזכרתי לעיל מספרי לחם חמודות דהכהנים זריזין ומחמירין ופורשין א"ע מכל שום ספק בעולם ואפילו אי נימא דהטור כהרמב"ם ס"ל הרי הר"ש סובר כהראב"ד ועוד יראה מכ"ת בספרי תוס' י"ט ר"פ י"א דאהלות לשון מהר"מ שהעתקתי שם: שסובר בהדיא כהראב"ד והוא הדבר שדיברתי שנראה. בעיני יותר דהלכה כהראב"ד כי יש לו זכיות יותר מהרמב"ם אם מצד לשון דרכה דקשה להרמב"ם ולהראב"ד ניחא. ובזה מתיישב נמי דלא צריכא למתניתן לפרש דבהבדל מיירי ואם מפני שהתוספתא והמשנה היו לאחדים ואם לפי שהר"ש ומהר"מ מרוטנבו"רג בהדיא מפרשים כדבריו ומהטור אין הכרח כמאן ס"ל: ומה שהקשה מכ"ת מסדורא של התוספתא בדברי ר"י לאחרונה כבר כתבתי שיפה סדורו וכן קושייתו דמר בלישנא דהן יכולין לקבל. פרשתי על נכון אבל האמת דלא מפני שאמרתי שנראה לי דהלכה כהראב"ד דמש"ה בנדון דידן אלנות הסוככים בבית הקברות דק"ק לבוב אסורים לכהנים לכנוס תחתיהם כמו שהיה סבור מהר"י קאפיל ז"ל. לא כן הוא דופה כיון מכ"ת שאין העלין נעשין אוהל מהטעמים שכתב מכ"ת וכן מדברי התו' שהזכיר מו' אבא אך מ"ש מהר"א שאלו זכרתי אני לאותו התו' לא הייתי מקשה בתוספות י"ט על עוף הפורח ליתא כלל שאע"ג שאין לי לדעת עכשיו אם זכרתיו או לא זכרתיו אבל יודע אני שאף שהייתי זוכר הייתי מקשה דהתו' על נענוע הרוח הוא שאמרו שמבטל האוהל והיינו טעמא דטלית המנענעת וספינה השטה לפי ששליט ברוח לכלוא אותו משא"כ עוף הפורח דדוקא כשהוא פורח אבל כשאינו פורח וודאי דאוהל הוא דאין מה שהוא פורח מבטל כשאינו פורח והרי דולג וקופץ דתנן גבי עוף הפורח א"כ לא יהיה מאהיל אף כשאינו דולג וקופץ והרי האדם מאהיל על הטומאה להביא את הטומאה: ומהר"א עצמו כתב לעיל מהאי דעוף אף שאינו ראוי לקבל מעזיבה נעשה אוהל ולפי שמתחלת הבריאה נעשה חזק ובריא כמות שהי' ואינו עומד להתקלקל אפי' כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו לא יזוזנו ממקומו ע"כ משמע דעל העוף עצמו אומר לא מצד שהוא קשה וכן הרמב"ם בחיבורו לא זכר קשור ולכן קושייתי במקומו עומדת ועוד יש לי קושיא על דברי מו' אבא במה שהכניס חור שחררוהו עם שריגי אלנות ואינו מכוון דחור שחררוהו קחשיב הרמב"ם באוהליו החזקים וכן נמי מה שרוצה לפרש דברי הרמב"ם דתרי מיני סככות הן ונתלה במה שהרמב"ם קחשיב תרי זמנא סככות ופרעות דהם דברים שאין להם ממש שכבר פירש הרמב"ם בפי' המשנה על הזיזין וגזוזטראות כו' שכולם שוין בענין הזה שיהיו חזקים ובריאים לקבל המעזיבה כו' וזהו ג"כ מה שבחיבורו שכתב כיצד שריגי האילנות כו' ומסיים וכל כיוצא בהם לכלול לכל הני השנוין לגבי סככות ופרעות והן הזיזין והגזוזטראות ועד עכשיו לא קאמר הרמב"ם אלא להקדים שיש חילוק בין אוהל לאוהל ועשה החילוק והדר קאמר אלו מביאין וחוצצין למנותן אחת לאחת וכשבא למנות הזיזין כו' ואמר וכן הסככות והפרעות והזיזין כו' והקודמין לסככות ופרעות דלא כמשנתינו ופירושו פי' כבר לעיל איך שיהיה ומנה דכל אותן שהוא מונה עמהן דכוותייהו הוא שיהיו חזקים כו'. ולמהר"א קשיא דהוא סובר. דהני סככות ופרעות הם אינן בדוגמא דלעיל והרי זיזין וגזוזטראות לפי' הרמב"ם שבמשנה הם דוגמתן דלעיל והאיך מנם יחד ולמה לנו לומר שהרמב"ם בחבורו יחולק מפירושו ללא צורך וגם היו דבריו סתומים ביותר מה שלא נזכר דין שני של סככות ופרעות במשנה ובברייתא וכמו כן נמי מה שרצה מוהר"א לומר דשתי גירסאות להרמב"ם רב"ה ורכ"ה קשיא וודאי שה"ל להרמב"ם להעתיק ג"כ גירסת הברייתא כיון שהוא סובר אותו גירסא ג"כ אלא ליתנייהו לכל הנהו דוחקי שנדחק בהם מוהר"א ובהנידון עצמו כבר כתבתי דעתי ג"כ להתירא זולת מה שכתבתי בפותח טפח שיהא בכל ענף כולו.. עוד אני מדבר בדבר אזכירה דבתחלת דברי מ' קאפיל ז"ל כשגגה יצא מלפניו שכתב שהזהיר שלא לכנוס תחת צל האילנות ע"כ וידוע דהצל מאריך מהאילן עצמו ואותו אורך אין לו תורת אוהל כלל וכלל ותו לא מידי ושלום אידי ואידי אוהבו דמר נצח הטרוד דובר שלום ודורש טוב אמן: יום טוב הנקרא ליפמן בן לא"א כהר"ר נתן זללה"ה לוי העליר נחוץ יום ו' י"ג כסלו שצ"ג לפ"ק: ושלום לבנו וחתנו האלופים ולהישיש מחותני כמהורר וואלף יצו

ח מעשה בא לידי באיש א' אשר ביקש ממני לסדר לו גט לאשתו והיתה נקראת בפי כל שרל ואביה הי' נקרא אברם והנה כפי הדין והדת הנכתב בסדר גיטן שלנו יש לכתוב שרה בת אברהם: ויהי אחר החקירה והדרישה נמצא בעירנו עוד אשה אחרת נקראת ג"כ שרה ושם אביה ג"כ אברהם והנה בחפזי לענ"ד דלית דין צריך בשש וחשש שגם גבי נשים בשיש שמותיהן שוות דצריך לשלש ולכתוב גם שם אבי אביה כמו גבי אנשים דמה שאמרו בגמ' בפ' גט פשוט וליחוש לשני יוסף בן שמעון ולא הזכירו בשום שמות נשים היינו דלא דיברו אלא בלשון המורגל המוזכר בגמרא שני יוסף בן שמעון אך באמת ה"ה נמי גם גבי נשים היכא שיש שתי נשים ששמותיהן ושם אביהן שוות. והיה זה פשוט בעיני ומכ"ש אחר שמצאתי בסדר גיטין שכתב בשם מוהר"ר מנחם בכר"ך ע"ז תרי יוסף ב"ש אף שאין שמות נשותיהם שוות מ"מ צריך לשלש וא"כ היה נ"ל פשוט ג"כ דהכ' נמי דלכתחלה צריך לשלש בכ"מ שיש לחוש לתרי יב"ש וכעין זה מצאתי בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ז ז"ל המקדש או המגרש אשה טוב הוא להזכיר שם אביה כדי לברר הדבר אם יש שני יב"ש בעיר ואם לא הזכיר רק