איתן האזרחי כט

אותן כאלו הן שפודין של מתכות והיינו ר"ל שהם סמוכין זל"ז ואין שום אויר ביניהם לכן אע"פ שהתרפו מ"מ מביאין טומאה מדבריהן באשר שלא יש שום אויר ביניהם כ"א שהתרפו. ואח"כ בא לחדש עוד חידוש אחר ואמר אם היו מובדלות זמ"ז ר"ל שמצינו אף שהם מובדלות זמ"ז מ"מ אם יכולין לקבל מעזיבה כו' לר"מ מעזיבה רכה ולחכמים מעזיבה בינונית והיינו כיון שיש עכ"פ פותח טפח מביאין טומאה כמ"ש: הרמב"ם בהדיא פ"יג מה' טומאת מת כאשר כתבתי לעיל והיינו שנ"ל כדעת הרמב"ם משלש טעמים זולת הטעמים שכתב הרא"ש בפי' המשניות אשר הקשה דאי קאי אדרבנן תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי וכו'. הגם שתירץ לפ"ד מ"מ שפיר טפי אי קאי אדאורייתא כדעת הרמב"ם ועוד הקשה הרב בעל תוס' י"ט, דאי כדעת הראב"ד מיירי דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן יקשה איך ערבינהו ותנינהו בהדי אינך דכולייהו מדאורייתא: הא' דלדעת הראב"ד דס"ל דחכמים מחמירין יותר מר"מ יקשה דלא משמע הכי כן בתוספתא דהרי שם בתוס' איתא האי פלוגתא דר"מ וחכמים ומביא לבסוף דעת השלישי והוא דעת ר"י דס"ל אם מכניס את החוט לצד זה ויוצא לצד א' ונוגע אע"פ שאינו מכוון הרי זה מפסיק דהרי דר"י מקיל טפי מכולם וא"כ אי כדעת הראב"ד דחכמים מחמירים יותר מר"מ ור"י הוא המקיל מכולן א"כ יקשה ה"לל בהפך מתחלה ר"י ואח"כ ר"מ ואח"כ חכמים משא"כ לדעת הרמב"ם אתי שפיר דלדעתו דדעת ר"מ הוא המחמיר יותר מכולן לזה אמר אח"כ דעת החכמים המחמירים פחות ואח"כ דעת ר"י המקיל יותר מכולם

הב' דלדעת הראב"ד יקשה הלשון מ"ש במתניתן שהם יכולין לקבל שאינו מדוקדק כלל דהרי לדבריו קאי הכל אאם יש הבדל והפרש ביניהם בין אויריהם א"כ ה"לל אם יש הבדל והפרש ביניהם כדי לקבל מעזיבה וכו' דמאן דכר שמי' מהאוירים כלום ועיקר חסר דפורח באויר משא"כ לדעת הרמב"ם אתי שפיר דקאי אסככות ופרעות שהם ענפים ושריגים דסמיך מיני'. ועל זה כתב כשהם יכולים לקבל דהיינו שהם יכולין לקבל החזק אם רפה כאמור והחיך יטעם האוכל שזה הוא דקדוק עי. יפה ונאה

הג' דכן משמע מדברי הטור בי"ד סי' שס"ט דכתב אפי' ספק טומאה כגון אילן המסיך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה יש בא' מהם ואינו ידוע תחת איזה מהן. או אבנים יוצאים מהגדר וטומאה תחת א' מהם ואינו ידוע תחת איזה מהם כו' הרי שהעתיק כדעת הרמב"ם מ"ש על הפרעות דפירושו אבנים ולאפוקי מפי' הראב"ד דפי' הוצין וכבר כתבתי שזה תליא בפלוגתייהו בפי' המתניתן כדלעיל: זאת ועוד אחרת מדכתב ואינו יודע תחת איזה מהם משמע דר"ל הא אם ידוע תחת איזה מהם אזי מותר לעמוד תחת ענף א' אף שעיקר א' הוא מ"מ כיון שאינו מאהיל עליו מותר לעמוד תחתיו ואי כדעת הראב"ד דס"ל דמצטרפים להדדי אף כשאינו פותח טפח יקשה למה סתם דמותר לעמוד תחתיו כשענפיו מובדלות למה לא חילק בדבר עד כמה צריך להיות ההבדלה דהרי לדידי' כשלא יש הבדל ביניהם לקבל מעזיבה רכה מביא טומאה מדבריהם ומצטרפות אף כשאינו פותח טפח ולכן מכל זה נראה דדעת הרמב"ם ברור וישר וקיים: וא"כ בנידן דידן לדעתי האילנות שבבה"ק שלנו אין מביאין שום טומאה כלל ועיקר ומותרין הכהנים לילך שם בלי פקפוק ונדנוד שבעולם

ואף גם זאת לרבות לאידך גיסא לדעת הראב"ד דס"ל לחומרא דאף כשלא יש פותח טפח ויש כמה הבדלות ביניהם וגם ענפים דקים ביותר, עם כל זה ס"ל לחומרא להביא טומאה מדרבנן ומצטרפות לרוחב טפח ומכ"ת הלך לשיטתו היפך רוב המחברים והפוסקים שמימיהם אנו שותים שפוסקים כדעת הרמב"ם ולא כהשגת הראב"ד דרך כלל כשלא מצינו שהרא"ש והטור חולקים עליו: מ"מ נראה שאין הנדון דומה. לראייה זו דיש לפרש דכל מה שכתבו במתניתן גבי הסככות דהיינו אילנות ושריגים או גבי פרעות היינו קוצים וברקנים לדעת הראב"ד ולדעת הרמב"ם ר"ל האבנים והעצים. כל זה מיירי דווקא בדברים חזקים שהם קיימים בין בימי הקיץ בין בימי הגשמים היינו ענפים ושריגים או קוצים ומכ"ש האבנים שהם בחזקתן ובגבורתם קיימי' בקיץ ובחורף משא"כ בנידן דידן שהאילנות הסוככים עם עליהם נקוד וטלוא עליהם הם נופלים מעליהן אשר בין לילה היה ובין לילה אבד בימי הגשמים ואף בזמן הקיץ. כשהרוח נושבת עליהם כצל עובר וכאין נחשבים כי במה נחשב הוא ואין זה נקרא אוהל בשום אופן לכל הדעות המחמירים אף לדעת הראב"ד אף מדרבנן והא ראייה שהוא יתד שלא תמוט ממתניתן שלפני זה שהוא משנה א' דפ"ח דאהלות אי' שם אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדול כו' עד וירקות חמור שהוא מאכל חמורים] פי' הרמב"ם במשנה ה' דמיירי שמתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים אזי אינם מקבלין טומאה והיינו שכתב במתניתן ה' פ"ח דאהלות אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע דמיירי שאין מתקיימין בימות החמה ובימות הגשמים משא"כ במתניתן דלעיל כמ"ש במשנה בהדיא חוץ מן הירקות שמנו והיינו במתני' א' דלעיל וכמו כן מוכח במתניתן פי"ו דאהלות וכ"כ התוס' פ"ק דשבת אמתניתן דתני כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע וז"ל נקיט מטלטלין משום שלא גזרו טומאת אוהל כעובי המרדע אלא על האדם הנושאן אבל בפותח טפח [ועיין לעיל דמוכח מדברי התו' דצריך לפרש דהאי סככו' ופרעות מיירי בפותח טפח] אפילו הן מחוברין נמי מביאין את הטומאה דדווקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש קתני התם דלא מביאין ולא חוצצין דהוי כמו טפח הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אבל אילן המסיך על הארץ קתני התם דמביא את הטומאה עכ"ל.. הרי שכתבו בהדיא דכשהם זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש לא מביאין דדוקא אילן ממש המסיך על הארץ שיש בהם ממש דהיינו הענפים והשריגים מביאין טומאה משא"כ עליהם שלהם שהם יותר גרועים מזרעים וירקות שאין בהם ממש כלל ועיקר וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ג מה' טומאת מת וז"ל ירקות המתקימים בימות החמה ובימות הגשמים הרי הם כאילנות ומביאין כו' עד וירקו' חמור כו' עד וכן הסככו' והפרעו' כו' הרי שפי' כמו כן שדין א' להם דמיירי דהסככות והפרעות הם דברים שקיימין דווקא משא"כ ירקות ומכ"ש עליהם שאין להם ממשות כלל ואינם קיימין ולכן לא הוזכרו במתניתן ולא בשום פוסק מעולם כלל מדין העלים כי הם נכללים בכלל זרעים וירקות שהם בלא טיבול ולא טומאה כלל להביא מדרבנן וכן לכל הדעות

הנה זכינו לדין שבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין לפקפק בדבר שמותרין הכהנים לילך אף מדרבנן תחת אותן האילנות שבבית הקברות שלנו פה ק"ק לבוב בהיות שלדעת הרמב"ם פשיטא דרשאין לילך תחת האילנות בהיות ענפיהם דקים ורפים ואינם פותח טפח ביניהם ויש כמה הבדלות ביניהם. וגם להראב"ד מותרין בהיות שאין השריגים והאילנות סוככים בענפיהם אהדדי רק עם עליהן ואין להם ממשות ואין נקראים אוהל רק כירקות וכברד וכשלג ילבינו כשני"ם קדמונית אשר אחזו שער מעשה אבותיהם בידיהם ומה גם נהירנא כד הוינא טליא בזכרנו את הדאגה אשר מסר לנו גאונינו רבינו עטרת ראשינו מ"ו מהרי"ף. אשר צוה לנו הוראותו שלא נעבור בבית הקברות משם והלאה מאבן א' אשר הוא מונח על ארצה אשר היה קבלה בידו אשר משם נקברים מתים

והנה המפורסמת א"צ ראיה שגם שם היו עומדים כמה אילנות סביבותם משנים קדמונים אשר גם הם היו נאחזים בסבך, וא"כ לפ"ד מכ"ת היו ג"כ