איתן האזרחי כד

לכן לכאורה נראה דאין צריך לומר רק גומל חסדים טובי' ותו לא מידי. ולזה כתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור דיש להוסיף בברכה שגמלני כל טוב וגם מלת לחייבים ולזה כיון הב"י אך לא בא לומר אם להפוך המלת לחייבים לבראש או לבסוף כדברי א"מ יצו וריש דברי מעכ"ת וגם א"ל דלזה לא הזכירו בגמר' דצריך להוסיף ולומר שגמלני כל טוב דממילא קאי על המברך דבאשר שכבר בירך בהשכמה בתחלת התפלה הגומל חסדים כו' א"כ מה שאמר לבסוף עוד ברכה זו של הגומל חסדים בא להוסיף על דברי הראשונים דמתחלה בירך על הכלל. והדר אמר שהי"ת גומל אתו עמו חסד בהשגחה פרטית וממילא קאי על המברך וא"צ לפרש דבריו. גם מה שכתב מכ"ת דגם מן הראוי להקדים ולסמוך העיקר להברכה דבא"י אמ"ה ולהראות שכוונת המברך הוא שגומל לחייבים טובות ולא יאחר דבר העיקר בהודאה ולומר לחייבים לבסוף הברכה כו'. הנה לא אדע למה נאמר דהעיקר כוונת המברך לומר שגומל לחייבים טובות אולי עיקר כוונת המברך לומר דגומל חסדים טובים והדר מפרש ואמר גם כן לחייבים שגמלני כל טוב להורות שגם נותן הודאה להשי"ת שגומל חסדי' ג"כ לחייבים והיינו נמי שהוא חד מנייהו אך העיקר כוונתו רק במה שגמל חסד ומה גם אם נאמר דעיקר כוונת המברך שמברך שגומל חסדים לחייבים אזי יותר יקשה על דברי הגמר' למה סתמו ולא כתבו שעיקר הברכה היא תיבת חייבים לכן יותר יש לפרש כנ"ל

והנה בעיקר המנהג מצאתי שהרא"פ כתב בהגהותיו על דברי הטור ז"ל ובס"א כתוב הגומל חסדים טובים לחייבים עכ"ל וכן מצאתי במנהגים של שבת שכתב ממש כמנהגינו בא"י אמ"ה הגומל חסדים טובים לחייבים שגמלני כל טוב ומימיהם אנו שותים שהם גאונים בני אשכנזים ומנהג אבותינו תורה היא וכן נרשם בטס שלנו ואין לזוו מזה: כ"ד הצעיר אברהם כ"ץ רפאפורט

סימן ד הנה שמעתי וראיתי פסק אחד שאיזן וחיקר הגאון מחו' מו' שמשון ב"ך ז"ל על עסק הריב שנפל במנטובה שהמבוררי' האריכו זמנו של שטר בירורין עד ב' פרעוור ובו ביום כתבו הפסק ומעכשיו בא א' מבעלי דינים לערער על הפסק ואומר שהוא כחרס הנשבר ואין בו ממש בהיות שלא היה להם כח לפסוק רק עד יום ב' פרווע"ר ועד ולא עד בכלל והצד שכנגדו רוצים בקיומו של הפסק ואומר כי עד ועד בכלל. וע"ז רבו הדעות הללו פוסלין והללו מכשירין אלו מביאים ראיה לחזק דעתם ואלו מביאים ראיה לחזק דעת' ונעש' תורה כשתי תורות ח"ו ובהיות כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל הנחלים הולכי' אל הים ים התלמוד ומשם יפרדו והיו להרבה ראשים ומקורם אחד לכן חל עלינו חובת ביאור כל חלקי הסותר מאמרים הללו והיו לאחדים

והנה שני העמודים אשר הם יסוד ושורש לכל הדעות הפוסלים והמכשירים הם. שתנינן בנדרים פרק קונם יין תנן התם קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע פסח. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אין אסור אלא עד שיגיע ומהכא ומהנמשך מזה נראה להוכיח שעד ולא עד בכלל ובפרק כל הגט איתא ההיא דאמר אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין להוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקי' מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמי' מתיא ש"מ דאי לאו דפסקי' מברא נתקיים תנאו,. והא עד תלתין יומין קאמר ואיהו לא אתא אלא עד סוף תלתין יומין ש"מ עד ועד בכלל ולהטיל שלום בין שני המאמרים הללו אקדים הקדמה אחד אשר בו יתורצו מאמרי התלמוד ופסקי הגאונים הנראים בתחלת הדעת חולקים אלו על אלו בנידון זה והוא כ בין בנדרים ובין בגיטין הולכין אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן לפיכך שנינו פרק הנודר מן המבושל הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן כו'. וכדומה לזה נמי בגיטין וגם הולכים אחר כוונת הנודר או המגרש ולכן בריש שמעתא דכתובות. אתיא למידק מההיא דפרק כל הגט הבאתי לעיל דאין טענת אונס בגיטין ודחיא לה התם דלמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי אפסקא נהרא להוי גיטא אלמא אע"ג דאונסא דלא שכיח מבטל גיטה ושפיר נתקיים תנאו קרינן ליה הכא באונסא דשכיחא הוה גיטא הואיל ואנן סהדי דע"ד כן אתני ובפרק מי שאחזו אתא למידק ששכ"מ שאמר ה"ז גיטך אם מתי והבריא בטל גיטא ולא אמרינן אם מתי לעול' קודם שתמות היא קאמר ולא מת מחולי זה קאמר. וכן בנדרים אע"פ ששנינו בפרק קונם זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע. עד שיהא אסור עד שיצא אפילו הכי מסיק שם ר"י אומר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד ליל הצום שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד ליל שבת. שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום אם כן חזינן שפיר שהולכין אחר כוונת הנודר. אף על פי שמסקינן שם בגמרא דלית הלכתא לא כר"י ולא כר"י. היינו משום דאמרינן שכל האומר עד שיהא מסתמא לא נתכוין אלא עד שיצא. ומש"ה בנדרים שאוסר דבר על עצמו עד הפסח או עד עצרת אנן סהדי שדעתו לומר עד שיגיע ובגיטין אם הולך למדינת הים ואומר אם לא אבא מכאן ועד ל' יום אנן סהדי שהוא רוצה בביטול הגט לכן אפי' לא בא אלא לסוף ל' יום הגט בטל לחומרא.. ואם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ק' זהו' מכאן עד ל' יום דאנן סהדי שרוצה הוא בקיום הגט לכן אם תתן לו ק' זוז אפי' בסוף ל' יום הגט גט ולקולא. ומן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בכל מקום שנאמר עד לא אתפרש אלא כפי עניינו כפי הכוונה הנמשכת מהסיפור ההוא. ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם הרי עד ועד בכלל. עד בא השמש תשיבנו לו. הרי עד ולא עד בכלל. עד יעבור עמך ה' הרי עד ועד בכלל ולא תותירו ממנו עד בוקר הרי עד ולא עד בכלל. ובנידון דידן אם היו בשטר בירורין שהצדדים נתרצו להרחיב הזמן להמבוררים עד ב' פרווער אז יכולין לומר שלא היה דעתם לתת להם כח אלא עד שיגיע אבל כיון דאנהו מבוררין שערו להם כח לפסוק עד ב' פרווער.. ואנן חזינן דבו ביום פסקו גילו על דעתם שכך היתה כוונתם מתחלה לומר עד ועד בכלל דומיא דאומר ה"ז גיטך על מנת שתתן לי ק' זוז מכאן ועד תלתין יומין אפילו לא ניתן אלא ביום שלשים בסופו אפ"ה הוי גיטא דאנן סהדי הואיל ורוצה הוא בקיום הגט דעתו לומר עד ועד בכלל ה"ה הכא נמי הואיל והמבוררין רוצים בקיום השטר בירורין ולכן האריכו אותו כדי לעשות משפט וצדקה וחתומן מעיד עליהם שעד ועד בכלל ד"ל אטו בשופטני או ברשיעי עסקינן ע"כ לשון הגאון מוהר"ר שמשון ב"ך ז"ל

ולענ"ד נ"ל לפסוק הלכה למעשה בנידון זה שהדין עם המערר על הפסק ה"ל. וטעמו ונימוקו עמו חדא דכן נלמד ממאי דשנינן התם בנדרים בפ' קונם יין והביאו הרב ז"ל לעיל בפסקיו: דתנן קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור עד שיגיע כו' דמהכא משמע בהדיא שעד ולא עד בכלל גם מדתנן התם סוף פרק קונם יין ר"י אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא פסח לא נתכוון זה אלא עד ליל פסח. עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין כו' והביאו הטור בי"ד וסי' ר"ך. מכאן משמע גם כן דאזלינן בתר דעת הנודר ולכן אמרינן נמי דעד ולא עד בכלל וכן הוא בהדיא בנידון זה ממש בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ד' וז"ל שאלה ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שזמנו היה ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב ה' בניסן וכתב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיה לו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דכיון שכתוב בשובר שמחל לו כל תביעות עד אותו יום אין אותו יום בכלל כו' דבל'