עין המים רמב

שמועה רחוקה דעל או"א קורע לעולם, והניח בצ"ע והיא קושיא חזקה ע"ש. ועפר אני תחת כפות רגליו אבל נראה לי ברור, דהרמב"ן שם מביא שלש דעות בזה, דהגאונים מפרשים אבל על או"א קורע והולך שנים עשר חודש, והרב ר"מ כתב שלשים יום, והבה"ג אמר דקורע לעולם, ואף שהפוסקים לא חלקו בין שמועה רחוקה לאין לו חלוק, אבל הנמוק"י מחלק ביניהם ולכן כתב לעיל בשמועה רחוקה אבל מפני כבוד או"א קורע לעולם אע"פ שאינו מתאבל עליהם, ור"ל דאינו מתאבל ז' ול' מ"מ כיון דחייב להתאבל יום אחד חייב לקרוע משום כבוד או"א ואינו עובר בבל תשחית, ועיין בקרבן נתנאל, אבל היכא שלא היה לו חלוק לקרוע, אבל התאבל עליהם שבעה ושלשים פוסק דעד שנה חייב לקרוע, אף דכבר התאבל שבעה ושלשים מ"מ כיון שאסור בשאלת שלום עד שנים עשר חודש, איכא עוד כבוד או"א לחייב לקרוע, אבל לא יותר שנראה שכבר הושלם האבלות ואין עוד שום כבוד לאו"א ועובר בחנם משום בל תשחית לכן אינו קורע יותר, ובזה מדוקדק לשון הזהב של הנמוק"י. דגבי שמועה רחוקה כתב אע"פ שאינו מתאבל עליהם ור"ל שבעה ושלשים מ"מ כיון דיום אחד חייב להתאבל איכא עוד כבוד דאו"א וחייב לקרוע, אבל הכא כתב ולא יותר שנראה שכבר הושלם האבלות, רצונו ואין שום כבוד לאו"א משום הכי פטור ואסור משום בל תשחית, ולפי שיטת הנמוק"י מהירושלמי שהביא הרמב"ן אין שום סתירה דשם מיירי בשמועה רחוקה וכמו שפירש הפ"מ ע"ש, וגם מהא דאינו מתאחה לעולם אין ראיה משום דאם יאחה הקריעה הוא בזיון דאביו ולא משום כבוד אביו נגע בה. וזה נכון: ובמה שכתבת אלי במה שנדפס בספר עשר נטיעות לידידנו ושארנו הרב דב"ק נ"י והערת עליו הערות נכונות, דע אחי ידידי כי שם כתבתי בקצור והנני לכתוב לך באריכות. דע דבטעם דאין עונשין מן הדין יש שני טעמים. המהרש"א בסנהדרין ס"ד ב' כתב הטעם כיון דבאת למילף חמור מקל לכן אין עונשין דילמא על החמור אין די בעונש מלקות, ובעל הליכות עולם כתב דלכן אין מענישין ולוקין, דילמא אית ליה פרכא על הק"ו לכן לא נתנה תורה רשות לענוש על ק"ו, ועיין בשושנת העמקים לבעל פר"מ שהאריך בזה. והנה מצינו בסנהדרין ע"ו ע"א פלוגתא דאביי ורבא גבי בתו מאנוסתו דאביו יליף מק"ו מבת בתו ולוקין עליה, ורבא ס"ל דאין מזהירין מן הדין. וכן בתמורה ט' ע"א תמורת טוב בטוב דאביי סבר גילוי מילתא הוא ולוקין עליו ורבא ס"ל דאין עונשין מן הדין, ואמרתי דאביי ורבא פליגי בשתי הסברות הנ"ל דלמה אין לוקין על ק"ו, דאביי יסבור הטעם של בעל הליכות עולם דלכן אין עומה"ד דילמא אית ליה פירכא, ולכן סובר אביי שם דלוקין, משום דהוי רק גילוי מילתא בעלמא ולוקין עליו, דאין זה נכנס בגדר ק"ו דליחוש דילמא אית ליה פירכא. ורבא סובר הטעם כמהרש"א דילמא על החמור אין די בעונש מלקות, לכן סובר אף דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא אין לוקין עליו. ובזה אמרתי ליישב קושיית הפ"י ביצה (דף ז') שאמר הגמרא לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, והקשה הא אין עומה"ד, וכן השער המלך הקשה ג"כ בקדושין (דף ע"ו) לא לכתוב רחמנא גרושה גבי כהן גדול וכו' והקשה ג"כ הא אין עומה"ד. ושניהם לדבר אחד נתכוונו, דזה לא נכנס בגדר ק"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ע"ש. ובעל טעם המלך פ"ב מהלכות שחיטה תמה עליהם דמה יענו ליסוד אשר נבנה עליו דינא דאין עומה"ד והוא דרשה דאחותך, אשר התם ג"כ בכלל מאתים מנה ואפ"ה אין עומה"ד ע"ש. ובאמת זאת לא קשה כלל, דעיקר סברתם הוא, דהנה החתיכה שהיה מתחלה חמץ ולוקין עליה, היאך יוכל להיות אם אח"כ נתחמצה יותר עד שהיתה שאור פטור ממלקות, וכן כהן שנשא גרושה לוקה עליה, ואם אותו הכהן נעשה כהן גדול ונוסף עליו קדושה לא ילקו אותו כשנושא גרושה, משא"כ גבי אחותו יוכל להיות דאחותו בת אביו ובת אמו מתחילה הותרו לו, ורק בק"ו נוכל למילף דאסור ובזה אין מזהירין מן הדין, וזה נכון. רק יש להעיר ע"ז מעדים זוממים דהרגו אין נהרגין הלא גם שם העדים בעצמם אם הוזמו קודם שנהרגו נהרגין, והעדים הללו בעצמם אם הוזמו לאחר שנהרגו פטורים, וכמו שהעיר ע"ז הרב דב"ק נ"י ונדבר מזה עוד, אך העיקר שקשה לטעם המהרש"א