עין המים רלה

ואע"ג דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי היינו דלא מצי למיהדר על כל מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדיש אפי' אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה, לענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ואפילו הו"ל כספק ליכא למיחש דהא פירשו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפינן לה עכ"ל הנ"י. הן אמת שיש לי מקום עיון בדברי הפוסקים ז"ל, דהכא משמע בפשיטות מדברי הפוסקים בהך בעיא דפ' מ"ש גבי הקדש וגבי עניים היכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא, והרא"ש ז"ל דכתב דהקדש חל ומה שנתן לעניים היינו כיון שהמתנה ברורה והספק נשאר באומדנא לא מבטלינן המתנה מכח ספק אומדנא, ובנדרים ז' גבי בעיא יש יד לצדקה או לא ופסקו הרא"ש והרמב"ן והרמב"ם והרשב"א דאזלינן לחומרא בספיקא דאורייתא רק הר"ן ז"ל חלק עליהם והוכיח מסוגית הש"ס דחולין קל"ד דספק עניים אזלינן לקולא, הן אמת דדברי הרמב"ם לא קשו אהדדי אף דפסק גבי בעיא דפ' מ"ש פ"ט מהל' זכיה גבי הקדיש או חלק לעניים אם עמד חוזר דאין מוציאין אלא בראיה ברורה מ"מ שפיר שם גבי יד לצדקה בפ"ח מהל' מ"ע דאזלינן לחומרא וטעמו כשיטתו ז"ל בכמה דוכתי דכל את"ל הוי פשיטות ושם בנדרים קאמר הש"ס את"ל יש יד לצדקה, אמנם על הרא"ש ז"ל ק"ל דפסק גבי בעיא דיש יד לצדקה דכתב ולא איפשיטא ותיקו דאורייתא לחומרא, וטעמו ז"ל דכתב דלא איפשיטא בעיא דלא ס"ל הך כללא של הרמב"ם ז"ל דכל את"ל הוי פשיטות וכמ"ש האחרונים ז"ל בכמה דוכתי וכמו שמוכח מדבריו בכמה מקומות וגם אנכי הארכתי בזה בעניי במקום אחר בדעת הרא"ש וע' בספרי מקומ"ח ח"א סימן י"ד, וכיון דהרא"ש ז"ל כתב שם בהדיא דהך בעיא נשאר בתיקו ואזלינן לחומרא אלמא דס"ל דספק צדקה אזלינן לחומרא א"כ לא הוצרך הרא"ש גבי בעיא דהקדש או חלק לעניים לקיים המתנה מכח דהוי ספק באומדנא דהא בלא"ה אזלינן לחומרא בספק דאורייתא כמו גבי יש יד לצדקה דאזלינן לחומרא מספיקא אלמא דס"ל דגבי עניים אזלינן בספיקא לחומרא וצ"ע: ובני החריף מו"ה ראובן זאב נ"י העירני דיש ליישב שיטות הפוסקים ודעתם לחלק בזה, אם הקדש הוא מכח אמירתו ואנו מסופקין היאך כוונתו, לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה דהא אנו מסופקין היאך היה כוונתו, וממילא אם כוונתו להקדש ליכא חזקת ממונא דאמירתו לגבוה כמסירתו, להדיוט, משא"כ בהנך שמביא הר"ן ז"ל דאזלינן לקולא כמו גבי הזרוע ולחיים דאזלינן לקולא בספיקא וכן גבי קמה אי לאו דבחזקת חיוב קיימא הוה אזלינן לקולא דהתם הקדש ממילא בלא דבורו ולא שייך לומר כמסירתו להדיוט כיון דהקדש בא מאליו, וחילוק זה נכון, אך משמעות הפוסקים דאין לחלק: שוב מצאתי להש"ך ביו"ד סימן רנ"ט ס"ק י"ד שהרגיש בסתירת דברי הרא"ש ז"ל אהדדי ותירץ בדוחק דהרא"ש הוצרך להך סברא משום הפקר דבזה בספיקא לקולא אזלינן לכ"ע ולכן הוצרך הטעם דבספק אומדנא לא מבטלינן ההפקר, וגם לפני עלתה במחשבה כך אלא שהיה דוחק בעיני להמעיין בלשון הרא"ש ועכ"פ אף לדברי הש"ך דעת הרא"ש דבספק צדקה אזלינן לחומרא, וע"ש בש"ך שהאריך להשיג על פסק הרמ"א שחילק דהיכא שהוא מסופק אם חייב לתת לצדקה דמחוייב, אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מידם עליו הראיה, והש"ך חולק ע"ז דאין חילוק בזה, ובאמת תליא במחלוקת הפוסקים אי אמרינן ספק צדקה להחמיר וכיון דיש לנו דעת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א בחדושיו שהחמירו בספק צדקה יש לצדד לקיים הצואה שיהיה הבית שייך לביהמ"ד אף דלענין גופא דדינא נשאר לנו בספיקא מ"מ לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בנדרים אזלינן לחומרא היכא דאיכא ספק הקדש או ספק אי שייך לעניים ולא דיינינן ליה כשאר ספק ממון דאזלינן בתר חזקת ממון אלא ה"ל כשאר ספיקא דאורייתא דאזלינן בספיקו לחומרא: ועוד נלע"ד ברור לקיים הצואה מטעם אחר כי אף שצדדנו לעיל כי מה שאמר בזה"ל טוט וויא איר ווילט, תליא במחלוקת ר"ג ורשב"ם ז"ל, מ"מ נלע"ד דבזה כ"ע מודים דהוי לשון מתנה, כי זה הלשון הוי כמו אם היה אומר בלה"ק עשו מה שתרצו וזה נראה לי ברור דהוה לשון מתנה ממש ואף בבריא כה"ג היכא דקבל בק"ס על קרקע וא"ל בזה"ל מה שתרצה עשה הוי ממש לשון מתנה, ומנא