עין המים רלג

מנהר פניא, מ"מ לא הוי מהני אם לא אמר לשון חנו כדמשמע לישנא בהדיא דקאמר כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה אע"ג דיוצא בקולר חשיב כשכ"מ וכמצוה מחמת מיתה כדאיתא שם בהדיא וכו' עכ"ל. הנה בדברי מהרי"ק ז"ל לא נזכר כפי הלשון שהביא הרמ"א משמו דהיכא דאמר כך וכך לפלוני בנכסיו לאו כלום הוא, דבדברי מהרי"ק כתב כך וכך לפלוני ולא הזכיר בנכסי, כי יש לעיין קצת לענ"ד בזה, דהא ודאי היכא דאמר נכסי לפלוני הוי לשון מתנה וכדמוכח בש"ס בהדיא (ב"ב ק"נ ע"ב) אמר נכסי לפלוני וכו' משמע בהדיא דזה"ל נכסי לפלוני לחוד סגי דהוי לשון מתנה, וכ"כ מהרד"ך בבית כ"ו וז"ל ומ"מ בהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל היכא דאמר שום לשון של זכות לא בעי למימר מנכסי, וכן שכ"מ שאומר מנה לפלוני מנכסי לא בעי למימר תנו כדמשמע פ' מ"ש שאם אמר נכסי לך דבריו קיימים עכ"ל. ולפ"ז לא ידעתי לחלק מ"ש היכא דאמר כך וכך לפלוני בנכסי דלא הוי לשון מתנה: ואפשר דהרמ"א ז"ל דייק זאת מלשון מהרי"ק מדכתב דמחמרא דנהר פניא משמע קצת מחמרא שיש לו בנהר פניא מ"מ לא הוה מהני עכ"ל. והלשון מחמרא שיש לו בנהר פניא משמע כמו לשון מנכסי ואעפ"כ אינו מועיל, וצ"ע בזה לחלק מהא דנכסי לפלוני דלא הוי לשון מתנה, וצ"ע לחלק בין אם אמר נכסי לפלוני דהוי לשון מחנה בין אם אמר לפלוני כך וכך בנכסי או מנכסי דאינו מועיל, וכ"ז צריך לחלק בסברות דקות לענ"ד, ועכ"פ מהא דמבואר דנכסי לפלוני הוי לשון מתנה נראה ראיה ברורה למ"ש בדעת הרשב"ם והתוס' דהיכא דאמר מנה לפלוני דמועיל אף דלא אמר לשון מתנה כאילו אמר דמ"ש היכא דאמר מנה לפלוני או נכסי לפלוני דנכסי לפלוני ודאי דמועיל דהוי לשון מתנה וכדמוכח בש"ס בהדיא, א"ו כיון דלא חסר רק מלת תנו הוי כאילו אמר תנו והוי כאילו אמר תנו לפלוני מנכסי, ובזה צדקו ד' מהרשד"ם שהביא המל"מ בפ"ט מהל' זכיה שכתב על שכ"מ שאמר לפלוני מנה ולפלו' מנה וכו' וטרח לבטל המתנה מפני שעדי הצוואה היו קרובים, וכתב ואני תמה דמה צריך לזה הא אעיקרא דמילתא ליתא במתנה זו ממשא כיון דלא כתב בה שום לשון מתנה דמה שאמר לפלוני כך דלמא בהלואה קאמר עכ"ל. ולפמ"ש צדקו דברי מהרשד"ם, ויש לי תנאי דמסייעי לי התוס' והרשב"ם היכא דאינו מחוסר רק לשון תנו הוי כאילו אמר לשון תנו וכמ"ש לעיל: אמנם מה, שכתב הרשב"ם ז"ל ראיה לדבריו מהא דגיטין (דף נ"ב) דאפוטרופוס יש לו רשות לתרום לאכול, נראה דאין זה ראיה כלל לסתור פסק מ"ה ז"ל, דענין אפוטרופוס הכל תלוי בדעת ב"ד וכפי רשות ב"ד כן יעשו, וב"ד בודאי נותנים רשות לתרום ולאכול, וכבר ביאר ענין זה הרשב"א בחידושיו שם וז"ל, ואוקימנא בגמרא להאכיל אבל לא להניח ומשום הפקר ב"ד שהפקירו הפירות לגבי אפוטרופוס לתקנת היתומים ומשום חייהן, אבל להניח אין בו משום תקנת היתומים ולפיכך לא הפקירו לכך, א"נ א"ל דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומים, אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומים שמא לא יזדקק יפה בדבר אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צריך להם בדבר זה, אבל להאכיל העמידו אדינא וכו' וכדרך שאמרו אין מוציאין עבדים לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים וכמ"ש בפ' השולח משמו של ר"ת ז"ל גבי ההוא עובדא דבי תרי והא דדרשינן אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, וה"ה לאפוטרופוס שמינוהו ב"ד שחייב לעשר להאכיל אבל לא להניח עכ"ל. הרי מבואר הטעם היטב, ואינו ענין כלל להך דינא דר"ג. ושם מבואר בדברי הרשב"א דאם נתנו לו בית דין רשות בפירוש לתרום אף להניח שפיר דמי רק בסתמא איירי כל זמן שלא נתנו בית דין רשות בפירוש אמרינן דלא נתנו לו רשות רק להאכיל אבל לא להניח, אבל היכא דנתנו לו ב"ד בפירוש שפיר יכול לתרום אף להניח, והביא ראיה לזה מתוספתא, ובזה אתי שפיר דברי התוס' בשבת (דף נ"ד:) ד"ה הוה מעשר ראב"ע כל שתא ושתא וכו' דכתבו שם א"נ אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו, ותמה החכם צבי בתימה גדולה דהא מפורש בסוגיא דגיטין הנ"ל דאפוטרופוס אין לו רשות לתרום רק להאכיל אבל לא להניח, ובודאי לא היה צריך לאכול דתריסר אלפי עיגלי הוה מעשר, ע"ש שכ' שהוא תימה גדולה, ובמח"כ לק"מ ודברי התוס' ברורים לפי שיטת הרשב"א ז"ל דמיירי דנתנו לו רשות מב"ד בפירוש לתרום אף להניח ומועיל כמ"ש הרשב"א ז"ל ודו"ק: ועתה נבוא לנדון שלפנינו, דלכאורה נראה במ"ש