עין המים רלב

דר"ג סובר כיון דלא נמצא בזה לשון מתנה אינו מועיל ורשב"ם ז"ל סובר כיון דלא מחוסר בכאן אלא לשון תנו הוה כמאן דאמר לשון תנו ואהני הך ג"ד כמאן דאמר לשון תנו: וראיה עוד לסברתי, דאף בשכ"מ מתקנינן הלשון היכא דא"צ ג"כ לשנות הענין, דהא מהך לשון דפשיטא ליה להש"ס דמועיל דהיינו יטול ויזכה ויחזיק ויקנה דכולן לשון מתנה הם אעפ"כ דעת הר"י מיגאש ז"ל ורמב"ם ז"ל והרמ"ה ז"ל הביאו הטור ח"מ סי' רנ"ג, דוקא בשכ"מ מהני הני לישני אבל בבריא אינו מועיל הני לישני אפילו בק"ס דהוי קנין דברים כיון דאמר לשון להבא, ואמאי לא אמרי' מילתא דליתא בבריא אפילו בק"ס אינו מועיל בשכ"מ, א"ו כיון דא"צ רק לתקן קצת הלשון מועיל בשכ"מ, דהיינו לתקן, כמו אם היה אומר טול חזק קנה זכה, הרי מוכח בהדיא דלא לגמרי אמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ, וה"ה בזה סובר הרשב"ם כיון דאינו מחוסר רק לשון תנו מועיל, ומוסיפים לשון תנו כאילו אמר: ודוגמא לסברתי מצאתי בלשון הר"ן שהעתיק הב"י שמיישב פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דשכ"מ שאמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכו' ואין היורש יכול למחות, ואפשר לי לקיים דבריו ז"ל דכל שכ"מ שמתחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרים את דבריו, כדאמרינן דשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתו כתבו ותנו קאמר, שכך דרכו של שכ"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה, ולפיכך אמיה דר"ע דאמרה דהנהו שטרי להוי לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריו, אלא שלא פירשה כל צרכה, ומכיון שחלה הקנאתן בגופן של שטרות לא חלה לחצאין, אבל שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכולו ולא במקצתו, ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שיתקיים כוונתו, ולפ"ז ההוא עובדא דאמיה דר"ע דמלוגמא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה להוי לעמרם ברי הרי הכל בכלל, אינו אלא פירוש שאנו עושין לדבריו כנ"ל ועולה כהוגן עכ"ל. וכעין זה כתב ה"ה בהל' זכיה, הגם שיש לחלק קצת מסברתי דשם תחילת הדבור היה כהוגן רק שאח"כ לא נגמר דבריו, משא"כ בנ"ד דצריכין לתקן תחילת דבריו, מ"מ נראה סברת הפוסקים בזה דאין לחלק בזה, כיון דאינו מחוסר אלא מלת תנו מתקנינן הלשון, וכמו גבי גט דאמרינן דכתבו בלחוד מועיל דהוה כאילו אמר תנו, ודוקא לתקן לשון המתנה לגמרי לא מתקנינן שהוא לא נתן רק דירה ואנו נאמר דכוונתו בית לדירה: וראיה ברורה לזה מדברי התוס' (ב"ב קמ"ט ע"א) ד"ה דקא מגמרי וכו' שהקשו שם למה לא קיים רבא את דבריו והא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, ועוד הא קי"ל בכל דוכתא דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי תי"ל דמצוה לקיים דברי המת, ותירץ ריב"ם דלא אמרינן מצוה וכו' אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני, אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כה"ג לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת. וקשה טובא דאם לא אמר לשון תנו גם מחמת דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי אינו מועיל דהא בעינן לשון מתנה דוקא והרי לא אמר לשון מתנה, וכבר הרגשתי בקושיא זו בחבורי על נ"י והנחתי דברי התוס' בצ"ע. אמנם להנחה זו א"ש דברי התוס' כיון דאינו מחוסר רק לשון תנו מתקנין הלשון כאילו אמר ומטעמא דכתיבנא לחלק מהא דקאמר הש"ס כל מידי דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וכמו שנתבאר בס"ד: והרמ"א ז"ל בח"מ סי' רי"ג סעיף ב' בהגה"ה כתב בזה"ל וכל זה דוקא שהזכיר לשון מתנה אבל אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא, והדבר נובע מדברי מהרי"ק שורש צ"ד, נראה דפליג על הך דינא שכתבנו בדעת הרשב"ם והתוס' היכא שאינו מחוסר רק לשון תנו מתקנין הלשון כאילו אמר לשון תנו, ויש לעיין קצת בלשון הרמ"א, וז"ל מהרי"ק שם באמצע והלא דבר פשוט הוא אפילו לחשב"ר, שאפילו לא הזכיר לשון הנחה כלל אלא אומר לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך אין כאן לשון מתנה כיון דלא אמר מנכסי וגם לא אמר תנו, וראיה ברורה ואם כי אינו צריך מהא דגרסינן בגיטין פ' התקבל גניבא יוצא בקולר הוה וכו' כי קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר"א מחמרא דנהר פניא וכו' ומסיק התם מתנתו כגיטו מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו וכו' אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה, משמע בהדיא דאם לא אמר הבו ארבע מאה זוזי לר"א מחמרא וכו' אלא ת' זוזי לר"א י"ל דלא מהני ואע"ג דאמר מחמרא דנהר פניא משמע קצת מחמרא שיש לו