עין המים רכח

האחרונים לא הבינו כן שמתרצים קושיית הש"ך, וביחוד בנתיבות המשפט, כי לפי פירושו בש"ך כי אם הלואה ראשונה בעדים סובר הש"ך דאינו יכול ללוות אחר זמן מהחשש שכתב מעלתו, וכמ"ש בספרי, והנתיבות מוקי דברי הש"ך בגוונא דליכא חשש פרעון א"כ בהעדים עצמן יכול לטרוף ואין חשש בכ"י, וע"ז הקשיתי בספרי דמנ"ל להקשות דילמא מיירי הסמ"ע בגוונא דאיכא חשש פרעון א"כ יש ריעותא בכ"י: וע"ד שהביא ראיה מהא דכותבין יום הקנין, אינו ראיה כיון דבקנין טורף ממשעבדי ואינו יכול לטעון פרעתי בודאי רשאים לכתוב. אך בספרי שם מבואר ראיה זו ע"ש לדעת הסוברים דיכול לטעון פרעתי ע"ש באריכות בספרי: וע"ד שהעיר בתוס' (ב"ק ע"ב) ד"ה רבא לסלק קושיית הפ"י על מ"ש התוספות וללישנא דמפרש משום חדוש ניחא ופי' הפ"י דבהכחשה ליכא חדוש דהא לא מהימנינן להני טפי מהני, והקשה דא"כ הדרא קושיא דלקמן נמי נהי דמחמת הזמה חידוש הוא מ"מ מי נפקא מכלל הכחשה, וא"כ לרבא נמי נפסלו למפרע. ואמר מעלתו בכוונת דברי התוס'. דהנה לפ"ד דהסוגיא דב"ב אזלא ללישנא דחידוש, ע"כ צריך לתרץ קושיית התוס' שם ד"ה אין לך בו שהקשו דלפי הס"ד בב"ב דרבא ס"ל בשתי כתי עדים המכחישים דפסולין לעדות אחרת, א"כ ליכא חידוש מה שנפסלים קמאי כו' כתירוצם הב' דלפי הס"ד בב"ב אין חידוש בהזמה באמת אלא במה דפסולין גם להחזיק דהמכחישין כשרין להחזיק אבל בלהוציא ליכא חידוש דמכחישין ג"כ פסולין להוציא מספק, ולפי האמת דאמר בב"ב דלרבא כשרין לעדות אחרת מעתה החידוש בהזמה ג"כ בלהוציא כמו שמתבאר מדברי התוס' ד"ה אין לך בו וכו'. מעתה מסולק קושיית הפ"י דלקמן אזיל לפי המסקנא דלרבא כשרים לעדות אחרת גם להוציא א"כ בהזמה החידוש גם בלהוציא משא"כ בב"ב בס"ד דפסולין לעדות אחרת בהכחשה גם למפרע נפסלו, ולאותה הא באמת גם בהזמה נפסלים למפרע להוציא כיון דליכא חידוש, עכ"ד מעלתו: בודאי יפה כיון, אמנם אכתי תקשה קושית הפ"י בסוגיא דקאמר ואי אמרת למפרע מיפסל הני כיון דאתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא למפרע דפסולין היו בשעת טביחה, וקשה אמאי לא מקשה ג"כ לרבא דסובר מכאן ולהבא הוא נפסל, אם נימא טעמא משום חידוש וזה שייך אם דין הזמה יש לו הוי חדוש, א"כ הכא דלהוציא א"נ לענין הטביחה, ואף דלמסקנת הש"ס כשרים לעדות אחרת מ"מ הכא הוי כלאותה עדות דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. וכבר הרגשתי בזה בחידושי וכתבתי ליישב דלרבא לא היה יכול להקשות דהייתי אומר דעדי הזמה אומרים ג"כ שגנב, ומ"מ חייבין כפל המוזמין דעדיין גברא לאו בר חיובא, וכיון דנאמנים לעדות אחרת לא מיקרי פסולין בשעת עדות טביחה דהשתא הטביחה לא תליא בעדות הגניבה שהעידו. ועוד כתבתי ליישב לפמ"ש הרמב"ם פ' כ"א מהל' עדות ולפי מה שביאר שם הכ"מ דעתו היכא דעדים באים לחייב אדם אם יתפוס ממנו ואח"כ הוזמו משלמין ממון, ולפ"ז א"ש הכא, אם נימא דהזמה לא הוי אלא הכחשה בעלמא, נהי דלענין הטביחה פסולים הם מ"מ אהני עדות לענין תפיסה דהא קיי"ל בתרי ותרי מהני תפיסה ושוב כשהוזמו משלמין, משא"כ לאביי לא מהני עדותן כלל, דהא פסולים לגמרי. אך דחיתי זה דהא צריך להבין להרמב"ם הסוגיא דלקמן בסוגיא דמיפך והזמה ובארתי באריכות ונלאיתי להעתיקן. ומה שהקשה כת"ר לתירוץ הא' שבתוס' ד"ה אין לך וכו' שכתבו דלמאי דס"ד התם דרבא כר"ח לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא, וקשה דהא לס"ד דהתם אי אפשר לומר טעמא דפסידא משום קושיית התוס' שבד"ה רבא, ולענ"ד אחר דתירצו בסוף דבריהם דלמאי דמחלק התם בין אותה עדות לעדות אחרת ניחא כיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהני עלה ע"ש, א"כ א"ש אף לס"ד דלא ידע לחלק בין אותה עדות לעדות אחרת היינו לענין פלוגתא דר"ה ור"ח, אבל בהך דינא דמכאן ולהבא הוא נפסל בודאי הפסול דמחשב אותה עדות רק היה סובר דלר"ה כשרים גם לאותה עדות עד דמסיק דלר"ה פסולים ג"כ לאותה עדות וכ"נ מלשון התוס' בסנהדרין כ"ז ד"ה רבא, גם הרמב"ן מביאו הפ"י מתרץ קושיית התוס' דהתם מיירי שעדי הכחשה העידו תכ"ד של כת הראשונה וא"כ לאלתר נתבטל כל העדות ע"ש. ובאמת דהתוס' בסנהדרין צ"ע לענ"ד שכתבו וכ"ת דהתם מיירי שהכחישו תכ"ד והא מוכח אותה שמעתין