עין המים רכה

בודאי הוא אונס גדול כיון שהלוה גם מעותיו: ומה שכתב מעכ"ת וז"ל, אבל אחר העיון י"ל זה ממש מתניתין דהמפקיד אצל שולחני דכיון שנתנה לו רשות להלוות לאחר כמו כן בכלל זה שהיה רשות לראובן להלוות עבור עצמו, ותיכף כשקיבל המעות נעשה שואל עליהן אף שלא שאל. ובמח"כ שגה בזה דהא קי"ל דאמר נאנסו לא וכר"נ, וכן פסקו כל הפוסקים אחד מהם לא נעדר מחמת היתר תשמיש לא נעשה עליו שואל כ"א ש"ש, וא"כ לו יהיה כדבריו דנעשה ש"ש פטור הוא מאונסין דהכא הוי אונס ממש וכאבדה ספינתו בים דמיא, כיון דמעות שלו הלוה ג"כ לאותו האיש הלא היה בטוח באותו האיש. אך באמת לדעתי יש לו כמו דין אפוטרופוס והוי כש"ח וצ"ע לחלק בין אפוטרופוס לדין מפקיד, דהא בדין מפקיד קי"ל היכא דיש לו היתר תשמיש אף כי לא נשתמש בו נעשה ש"ש ובאפוטרופוס קי"ל דלא הוי רק ש"ח אף דיש לו ג"כ רשות להוציא עבור עצמו, וצ"ל דשאני אפוטרופוס כיון דנעשה הכל לטובת זולתו לא מחייבינן ליה כדין ש"ש אף דיש לו רשות להשתמש במעות, ובזה ג"כ כיון דראובן עשה הכל לטובת העשוק להציל מיד עושקו אין להתחייב אלא כדין ש"ח או אפוטרופוס: עוד נלע"ד להמציא דבר חדש דודאי יש לו רשות להשליש לעשות בו כל אשר חפן, כי ע"פ דין המעות של העשוק שייך לו לגמרי ע"פ מה דקי"ל בש"ע ח"מ המציל מיד לסטים ישראל הרי הוא שלו דסתם הדבר נתיאשו הבעלים, גע"ש בבאר הגולה ובדברי הה"מ ובכ"מ דקי"ל יאוש כדי קני מדרבנן גבי גזלן ישראל, א"כ הרי קנה מצד היאוש כאשר ידוע שהוא אלם ולא ציית לדינא. אך לכאורה נראה דהוי יאוש שלא מדעת דקי"ל כאביי דלא הוי יאוש דהא לא ידע הנגזל כמה גזלו. אך נראה דבכה"ג לא הוי יאוש שלא מדעת ע"פ מה דאמרינן בב"מ כ"ב ע"ב, א"ל ר"א בריה דרבא לר"א וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו, אמר להו כיון דאיכא שקצים ורמשים דקאכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו. הרי בדבר דרגילות לאכול מינייהו אף דלא ידע כמה אמרינן מסתמא יאושי מייאש, וא"כ בנ"ד שהוא עוסק בשותפות מכמה שנים ורגיל בחבירו שהוא עושה עמו תגר וגוזל ממנו, אך אינו יכול לעשות מאומה כי הוא איש אלם, הוי כמו דאמרינן בש"ס דמסתמא יאושי מייאש, ויודע שגזל חבירו ממנו והוי תאנה דעבידא דנתרא ויאושי מייאש, והוי כמו דאמרינן בשבת (דף ק"כ) אף דהמציל מהדליקה מהפקירא קזכי, הכי בי"ש עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה למטרח, וא"כ בנדון זה הכי נמי השליש זכה, וע"פ דין הוא שלו, ויכול לעשות בהמעות מה שירצה, וכיון דנתן רשות לאשה לעשות כל מה שתרצה, יכולה ע"פ דין לעשות כחפצה. ואזיל ג"כ החשש שחשש מעכ"ת בתחלת דבריו, כיון דנהגו לתת שכר שלישות הוה ליה כש"ש, הגם לדעתי בלא"ה אין בזה הדבר ממש, דאטו דמשום שנהגו ליטול שכר שלישות הוי ש"ש ע"ז, דאטו כופין ע"ז רק הוא מנהג בעלמא משום דרך ארץ שלא להטריחו בחנם, ולא הוי משום זה ש"ש. אבל לפי מה שכתבתי בלא"ה ליתא, דנהי דיהודה שקל שכר ע"ז כיון דהמעות הוו שלו ע"פ דין, רק שאינו רוצה ליהנות מאחרים אבל שלו ג"כ אינו רוצה להפסיד, והאשה הבאה מכחו יש לה ג"כ דין זה וכן ראובן הבא מכחה. כל זה יש לפענ"ד לצדד בזכותא דהאי גברא יקירא וי"א: סימן יא יום ד' זאת חנוכה תקע"ט לפ"ק. שלום לא"נ ידידי הרב המאוה"ג המפורסם החריף ובקי מו"ה משה צבי נ"י אב"ד דק"ק וואלטשין: עיינתי בחדושיו הנחמדים אשר מסר לי בהיותו פה, וראשון נאמר במה שהביא מעכת"ה קושיית הקצה"ח על הר"ן דכתב בשיטות דהא דנאמן כשאין מקחו בידו בנקיט זוזי מחד היינו דוקא שבע"ד עומדים לפני המוכר, והקשה קצה"ח מסוגיא דב"מ דמאי פריך ולחזוי זוזי ממאן נקיט, דלוקי כשאין עומדים לפני המוכר. ולענ"ד י"ל דהנה התוס' שם כתבו על פירש"י ובחנם דחק דנהי דאין מקחו בידו הוי כעד אחד לחייבו ש"ד ולפטור אותו משבועה דהוה עד המסייע, ובאמת הוא פליאה לכאורה על רש"י דהא גם רש"י הוא מהסוברים דעד