עין המים רכד

שלא טרח בהן לא, וה"נ הוי כמעות אבידה ואסור להשתמש. הגם שיש לפקפק קצת בזה דאפשר דדמי לדמי אבידה, דהא בזה ג"כ טרח לעכב בחשבונות, ולא אמרו אלא מעות אבידה שלא טרח בהם כלל, מ"מ אין נראה לחלק בזה, ואין לנו לומר אלא מה שנמצא בש"ס מפורש דהיינו דמי אבידה מה שטרח למכור לעשות מזה מעות אבל טרחא אחרת לא מצינו בזה בש"ס, ואין לבדות דברים מלבנו. לכן נראה דיהודה הנאמן היה אסור להשתמש. מיהו כל זה בעוד יהודה בחיים חייתו, אבל בנדון דידן שהגיע עת פקודתו וירא לנפשו פן לא ידעו מזה המעות גם אפשר שהיה לו בזה טעם שלא רצה להודיע ליורשיו דבר הכמוס בזה רק סמך על האשה כי היא אשה חשובה בעיניו ומהימנא ליה, ובודאי מצוה רבה עביד בזה וקיים בזה השבת אבידה ג"כ אשר השתדל שיבאו המעות ליד הנגזל, נראה דיש בזה לו רשות לצוות להאשה שתתעסק כפי הבנתה, והוי כמו שעשאה לאשה אפוטרופסית לעשות בממון אחרים, ואף דקי"ל בסי' ר"צ דאין ממנים אפוטרופסית לנשים, היינו לכתחילה היכא דאפשר בלא"ה, אבל הכא שהיה שעת הדחק גדול ולא מצא איש כלבבו לגלות לו כ"א האשה הזאת בודאי יפה עשה ומצוה עשה להציל איש מיד עושקו: ונראה ללמוד מדברי המדרש פ' דברים דדין זה שייך בין באבידה בין בפקדון היכא שעושה דבר בזה לטובת חבירו ולהרויחו בזה ממון לא לעצמו רשאי לעשות כן בין באבידה בין בפקדון וז"ל המדרש פרשה כ"ב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם, והיה בידם שתי סאים של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותם והלכו להם, והיה רפב"י זורע אותם בכל שנה ועושה אותם גורן וכונסם, אחר ד' שנים הלכו החברים לתבוע אותן ליתן להם, מיד הכיר אותם רפב"י אמר להם בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בו"ד אתה רואה אמונתו של הקב"ה וצ"ל לפ"ז הא דאמרינן בש"ס המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים לא יגע בהם, יש לומר דהטעם דחיישינן דשמא יעשה אותם תרומה ומעשרות במקום אחר, הכא לא שייך כלל זה דהא הם שכחו ולא ידעו מקומם איה, ואולי נגנב או כבר נאכל, ולא שייך אלא במפקיד שיודע למי הפקיד, ואף שהיה לו לחוש שמא יזכרו וכמשמעות לשון המדרש שנזכרו באמת אחר כך ואכתי איכא למיחש שמא יעשו תרומות ומעשרות י"ל כיון שכתבו התוס' דחששא מועטת היא דאין אדם עשוי לתרום שלא מן המוקף רק בע"ש ועיו"ט, וכל זה רק בפקדון דהחמירו והכא שיש עוד ספק כיון דניחוש נמי שמא לא יזכרו, הלכך לא חיישינן להכי והיה מותר לו לעשות סחורה כמו זריעה שע"פ הרוב יש לו ריוח בזה להתעסק בזה ולהרויח ולמ"ד אדם רוצה בקב שלו י"ל כיון דלא היה בכאן ריוח הרבה כמו שאמור בש"ס דהא דאמר בתשעה קבים גוזמא קאמר ולהכי משערינן יותר מכדי חסרונם, ועכ"פ מדברי המדרש יש סמך היכא שעושה לטובת חבירו אין איסור בדבר ואדרבא מצוה קעביד כמו שעשה רפב"י שמפורסם בש"ס חסידותו: ועתה נחזור לעניננו דיהודה השליש מצוה קעביד במה שמסר לאשה וקיים בזה מצות השבת אבידה, דנהי בעת היותו בחיים חייתו היה אסור להשתמש במעות כמו שכתבתי לעיל, מ"מ בבוא עת פקודתו והיה ירא שמא ישתקעו המעות לגמרי ולא יודע ודאי לשום אדם ודאי מצוה רבה קעביד במה שמסר להאשה, והאשה בעצמה ג"כ מצוה קעבדא במה שמסרה לאחר באמרה שחששה פן יודע לבעלה ויאמר שלי הם, ע"כ היתה מוכרחת למסור הממון ליד ראובן, ומאחר שלא מצאה איש כלבבה רק ראובן והיא היתה יראה לנפשה להחזיר תיכף ליד הנגזל שיראה לנפשה פן יודע להאלם התקיף ויגיע לה רעה אז התנית עם ראובן שלא למסור המעות להעשוק כ"א אחר שנתים או שלש שנים, ומאחר שהמעות יהיו בטלים שנתים או שלש שנים, חששה על הפסד הנגזל שלא יהיו מעותיו בטלים, ונתנה רשות להלוות לאחרים על איזה עיסקא, ופשיטא דמצוה קעבדא בזה ובכלל השבת אבידה הוא, והאשה דין אפוטרופוס יש לה, ובאיזה אופן שנראה לאפוטרופוס טובת זולתו יעשה כי גם מעות יוכל ליתן לעיסקא או ריוח אחר, כמו שמבואר בפוסקים ח"מ סי' ר"צ, ואפוטרופוס קי"ל דיש לו דין ש"ח דפטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה, והכא אין כאן דין פשיעה כלל דהכא נעשה לטובת העשוק, וכן ראובן יש לו דין אפוטרופוס שהאשה יראה לנפשה פן יודע לבעלה והיתה מוכרחת למסור לו, ויש לו דין האשה, ובאיזה אופן שפטורה האשה גם הוא פטור, והכא