עין המים רכג

בודאי יתודע להתקיף ויגיע לה רעה ע"ז, ובמשך הלז יתן ראובן בהלואה שיעלה פראצענט, וקיבל ראובן, וכמה פעמים לותה אצלו ג"כ האשה הנ"ל והחזירה. והנה איתרע מילתא שראובן הלוה לאחד שהיה נראה לבטוח עם מעותיו ג"כ, והלוה נתדלדל ואין מקום לגבות בשום אופן, ובא ראובן כהיום אלי שאגיד לו אם יש עליו חוב ע"פ ד"ת לשלם להשותף, אחר שהאשה בעצמה הודית שאין המעות שלה, אפשר לא היה לו רשות לעשות ע"פ דבורה, כי איך יעשה סחורה בפרתו של חבירו. זה תורף השאלה: הנה אם באנו לירד לעומקא דדינא לכאורה עדיין לא יפה עשה ראובן הנפקד מה שקיבל מעות מיד האשה ועבר על דברי חכמינו ז"ל אין מקבלים פקדונות מיד האשה, אף כי האשה נתנה אמתלא לדבריה מהיכן בא ממון זה לידה עכ"ז לא היה לו להאמין, ולא עוד שאנכי מסופק אם יחזיר הנפקד לאותו האיש שאמרה לו האשה ששייך לו המעות איני יודע אם יצא בזה ידי חובתו אם לא החזיר לבעל, כי מה שאמרו חז"ל אם אמרה של פלוני הם אי מהימנא ליה יעשה כפירושה וכו' היינו דוקא באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, אבל לא באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, כמ"ש הרא"ש ז"ל וז"ל, ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר שלי הם ולא של פלוני הם, דהא אמרינן לקמן וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה שלי הן עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים, ואף אם אינה נושאת ונותנת בבית אלא הבעל הוא נושא ונותן בממון אלא שמפקיד בידה כל אשר לו דינה כנושאת ונותנת ועליה להביא ראיה וכו', וא"כ הוא בחזקת הבעל ואין להאמין לה שהוא של פלוני: הן אמת שהרמ"א ז"ל כתב באה"ע סי' פ"ו שדברי הרא"ש אלו שכ"ז שהיא חיה יחזיר לאשה, אבל כבר דחו האחרונים ב"ש וח"מ למה יחזיר לאשה כיון דהיא נו"נ בתוך הבית וזה ידוע מן האחרונים דכל נשי דידן המה בחזקת נושאת ונותנת, ובפרט למ"ש הרא"ש ז"ל דלא בעינן ממש נושאת ונותנת, אלא אם הבעל מאמין לה ומפקיד לידה ממונו יש לה דין נושאת ונותנת בדין זה, א"כ הנפקד לכאורה כתב שם כ"ז שאין הבעל מעכב יש להחזיר לאשה רק יכול הבעל לעכב להחזיר להאשה, אבל לא ידעתי מה הועיל בנדון דידן כיון דהבעל לא ידע מאומה מאותו הממון והיה לו לשאול דעת הבעל אם יעכב אם לאו. אך מחמת שהאיש ההוא הוא י"א אמיתי ולא יצא מכשול מתח"י, אמרתי לצדד בזכותו של הי"א שאפשר יפה עשה מה שלא הודיע לבעל, כי אם היה מודיע לבעל, אפשר היה הבעל מעכב לומר שלי הוא, ואצלו נתאמת לאמיתות שדברי האשה כנים הם, מהיכן בא ממון זה לידה, והבעל ישקר אם יאמר שממונו הוא, אין חוב עליו להודיעהו מאחר שיודע האמת של מי הוא. ויש ללמוד דבר זה ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפרק חזקת הבתים בסוגיא דרבה ב"ש וז"ל וצ"ל דרבה בר שרשום סבירא ליה כר"ה בריה דרב יהושע דמפרש בשילהי מכילתין טעמא דאין נזקקים לנכסי יתומים משום צררי, ואיהו קי"ל בגויה דלית ליה צררי הלכך מצי למפרע מהם, דאי סבר כרב פפא דאמר משום פריעת ב"ח מצוה ויתומים לאו בני מעבד מצוה נינהו היאך היה רוצה לעכב קרקע בידו אפילו יהא אמת כדבריו, כיון שאין מחוייבים לפרוע חובות אביהם נמצא גוזל היתומים עכ"ל. וא"כ כיין שנתאמת אצלו בבירור גמור שהממון של פלוני שאמרה האשה, אין עליו חוב להודיע לבעל שמא ישקר באמונתו: ועתה נבוא לעיקרא דדינא. הנה מעלתו התחיל לחקור ראובן מה דינו, אם כש"ח ואם כש"ש, ואני אתחיל לחקור מתחילה, יהודה הנאמן מה דינו על דבר זה. ונראה פשוט דהנה השליש יש לו דין שומר אבידה מאחר שהציל יהודה את ממון העשוק ע"פ תחבולה והטעה את האלם התקיף בחשבונו, הרי הוא מצוה קעביד, וא"כ יש לו דין שומר אבידה ממש, וידוע שמחלוקת הקדמונים אם הלכה כרבה ששומר אבידה כש"ח, או הלכה כר"י דהוי כש"ש, ונשאר בספיקא דדינא אצל הפוסקים וכתב הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ע"ב דמספיקא לא מפקינן ממונא. ולענין אם יהודה השליש היה מותר להשתמש במעות של פלוני שהציל נראה שאסור, הגם דבמחלוקת ר"ט ור"ע אם מותר להשתמש בהם במעות אבידה קי"ל כר"ט דאמר ישתמש בהם ואם אבדו חייב באחריותם, מ"מ הא אמרינן בש"ס שם היכא דאבידה הוא מעות אסור להשתמש בהם דל"ש אלא לא יפה עשה מה שלא החזיר לבעל. הן אמת דהח"מ בדמי אבידה הואיל וטרח בהם אבל במעות אבידה