עין המים רכב

כדרך הנאתו, והאריך. אהובי ידידי, לא כן הדבר כל שהוא נהנה מהאיסור שהוא בעין יהיה באיזה ענין שיהיה אף שקילקולו יותר על תיקונו מיקרי הנאה שלא כדרך הנאה והרי האוכל אכילה גסה דקרי לה הש"ס בכמה דוכתי מזיק כי יאכל פרט למזיק ואעפ"כ כתב המשנה למלך בפ"ד מה' יסוה"ת דבב"ח וכלאי הכרם דחייב שלא כדרך הנאתן חייב באוכל אכילה גסה, ומה שהביא מענין נ"ט לפגם אינו ענין לכאן וכבר כתב בזה בספר חוות דעת סי' ק"ג דשלא כדרך הנאתן ונ"ט לפגם תרי עניני נינהו ומתרי קראי ילפינן לה, דנ"ט לפגם ילפינן מנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ואף דהטעם עדיין לא נפגם שלא יהיה ראוי לגר כבר כתב הר"ן דטעם פגום מצער לגר ובודאי ניחא ליה לגר יותר שלא יהיה בו טעם פגום והוי כנבילה שאינה ראויה לגר, ועיין בספרי בסימן ק"ג, ותמהני על מעלתו שלא עיין בזה אחרי שראתה עינו מה שכתבתי בספרי בסימן ק"ג כמו שהזכיר במכתבו: בסימן קכ"ג סעיף י"ד העתקתי דברי הדגול מרבבה מה שהשיג על הש"ך וכתב מעלתו שמצא כן בתשב"ץ ח"ג סי' רצ"א באריכות, ואפריין נמטי ליה שהביא מעלתו מרגניתא טבא. ומידי עברי עיוני בתשב"ץ שם ראיתי דברים שלא זכיתי להולמם כעת וז"ל ודבר תימה הוא להתירו אפילו יהיה אפר שהרי אפרו של ע"ז אסור הוא כדאיתא בפרק כל הצלמים וה"ה של יין נסך שאפילו למאי דאמרינן בתמורה כל הנשרפין אפרן מותר הרי הוציא מכלל אשירה הנשרפת שאפרה אסור וה"ה ליי"נ ואפילו תאמר דבאשירה יש טעם לאסור אפרה משום דיש לה ביטול והראוי ליקבר יקבר ופירש התם אוכלין בשריפה, ומשקין בקבורה והרי אמרו שכל הנקברין אפרם אסור עכ"ל. לא זכיתי להבין, מ"ש טעמא דאפרה אסור משום דיש לה ביטול כדאיתא התם, ליתא שם הכי כי מאי טעם זה אדרבא כיון דיש לה ביטול גרע טפי ואף דשם קאמר הש"ס דלהכי לא עריב הקדש בהדי ע"ז משום דהקדש לעולם אסור וע"ז יש לה ביטול אבל לא זה הטעם הוא והטעם כתבו שם התוס' הבאתי בספרי שמה משום דכתיב לא ידבק בידך. גם מ"ש דיי"נ הוי משקה דדינו בקבורה והנקברין לעולם אסור, לולא דברי התשב"ץ הייתי מסתפק בזה דמ"מ הוא מהנשרפין והנשרפים אפרן מותר ואף דמשקין אי אפשר בשריפה מ"מ לענין דין דאפרן מותר אפשר דגם בזה אפרן מותר דמ"מ הוא מהנשרפים. גם היאך החליט דיי"נ הוא משקה מי לא משכחת יין קרוש הבא משניר כדאמרי' סוכה י"ב שהוא דומה לעיגולי דבילה לזה הוא מהנשרפים ובזה יהיה אפרן מותר לדעתו. ויעיין מעלתו בספרי שם שהרגשתי קושיא חזקה דלדעת הרמב"ן הך דלא ידבק בידך מן החרם לא קאי על תקרובת ע"ז ויי"נ אמאי אפרן אסור דהא לא שייך טעם התנא. ורציתי לומר לדעת הרמב"ן תקרובת עכו"ם ויי"נ אינו בשריפה אלא הוא מן הנקברים, ועכ"פ דברי התשב"ץ לא יכולתי לעמוד על כוונתו בבירור. והיה זה שלום מאת אוהבו ידידו אשר אהבת עולם אהבתיו משתעשע בזכרון אהבתו, יעקב מאיר פאדווא. סימן י כבוד ידיד ה' וידיד נפשי הרב המאוה"ג חו"ב יראת ה' היא אוצרו, דורש טוב לעמו המפורסם בשם ובתהלה, כ"ש מו"ה זלמן זאב נ"י מ"מ ומ"ץ דק"ק ווילנא הנה בדבר אשר דרש כ' והוא, לאה באה אצל ראובן ואמרה לו הילך מאה ר"ט בשלישות. וראובן לא רצה לקבל פקדונות מאשה שיש לה בעל, וספרה לו כל המאורע, היות שמעון ולוי היו שותפים בעסק פאדראט, והיה יהודה נאמן של השותפים, וכל העסק מתנהג ע"י, כי השותף הנזכר היה מעיר אחרת, ויהודה הנאמן הנ"ל ראה שהשותף איש אלם הוא, ועשה גזילות לשותף השני, לא רצה להודיע לשותפו מזה, מחמת כי לא יצמח לו שום תועלת אחרי שהוא תקיף ואלם, ולזה התחכם להטעותו בחשבונם וכפי ערך סך המבורר לו שגזלו כן הטעהו, למען החזיר להנגזל, וכהיום יהודה הנאמן הנ"ל הגיע עת פקודתו, ובחליו ל"ע קרא לאשה הנ"ל עבור שבביתה ובחצירה היה העסק, ואמר לה הילך מאה רו"כ, וזה שייך לשותף השני מאשר גזלו, וקבלה הסך הנ"ל, ואחר שהאשה חששה מבעלה שאם ימצא תחת ידה יאמר הבעל שהוא שלו, על כן תפצה להשליש ביד ראובן, וקבל ראובן, אך זאת התנית עם ראובן שלא יחזיר הסך הנ"ל להשותף, כ"א אחר שנתים או שלש שנים, כי כשיחזיר לו תיכף