עין המים רכ

אתו וסמך עצמו על הטענה הגרועה כי יבינו הכל שהאמת אתו, דאי רצה לשקר היה משקר טענה אחרת עדיפא. וכל זה שייך בכל מגו דעלמא דתיכף בעת שנפטר מהטענה הגרועה יש לו ג"כ המגו, אבל בפרעתיך תו"ז ועתה הוא לאחר זמנו התחכם הגד"ת להקשות דבזה לא שייך כנ"ל, דאם הטענה מצד עצמותה גרועה מאוד דאין אדם פורע תו"ז מאי יוסף תת כח המגו, דליכא למימר דסמך עצמו על המגו כיון דהמיגו הוא לאחר ימים דהיינו לאחר זמנו ודלמא באמת יתבע המלוה פעם אחרת תו"ז דל"ל המגו, א"כ ליכא למימר דנעשה מטענה גרועה טענה מעלייתא, דז"א דהך מגו לא יוסיף כלל תת כח להטענה לעשותה טענה מעלייתא כיון דליכא למימר דסמך עצמו על המגו דלמא באמת יתבענו עוד פעם אחרת תו"ז, אלא ודאי דצריך דהטענה נשארת גרועה כמו מעיקרא, אלא דמצד מגו אתינן עלה דהמגו בעצמה חשובה נהי דטענתו גרועה מ"מ המגו מצד עצמה חשובה, וע"ז הקשה שפיר כיון דחזינן דהך חזקה אלים כ"כ עד שאנו מוציאין ממון היאך יועיל המגו כיון דמגו להוציא לא אמרינן מכש"כ דהכא לא יועיל דגרע מהוצאת ממון, עד שהוצרך הגד"ת לתרץ דתרוייהו בהדדי מועיל. זה נ"ל ברור, והארכתי לפי שדברי הגד"ת לכאורה אינו מובן כמש"ל, אמנם הדברים ברורים לענ"ד כמ"ש ודעת קדושים תמצא בעז"ה: וע"ד אשר העיר בשלשה שתבעו לאחד אמאי לא מהימני על התביעה שלהם במגו דאי בעו מצי חד להיות בע"ד ושנים יהיו עדים, תינח לדעת הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא, אבל לדעת הסוברים דאמרי' מגו להוציא היאך יובן זה, וגם לדעת הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא, בברי ושמא אמרינן, ובכ"מ לא מצינו שנשתנה הדין היכא דאחד תובע או דשלשה תבעו ואמאי לא אמרינן מגו והאריך בזה. ולענ"ד י"ל בזה לפי מאי דקאמר הש"ס ב"מ (דף ו') דקאמר אביי דאף דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מ"מ י"ל דספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשי אינשי מספק שבועתא ולא מספק ממונא מ"ט שבועה ליתא בחזרה וממונא איתא בחזרה, וה"נ י"ל לענין מגו זו דבאמת אינו ברור להם אם מגיע להם אלא שיש להם ספק מלוה ישנה, דבשלמא בשאר מגו דעלמא מהימן ממנ"פ אי מחזקינן ליה בשקרן י"ל מגו דאי רצה לשקר טענה יותר מועלת ולענין איסור גזילה אין נפקותא דבין כך וכך גוזל אם אינו כדבריו, משא"כ במגו זו שפיר י"ל דאין דעתו לגזול רק לע"ע תבעו שיש לו ספק מלוה ישנה והכא לא שייך מגו דאי בעי אחד יהיה בע"ד ושנים יהיו עדים דאם יעידו עדות שקר ליתא בחזרה דעברו על לאו דלא תענה משא"כ טענה זו שיוציאו מידו בטענה המשקרת איתא בחזרה דאח"כ כי יזכרו שאין להם סמ"י יחזירו לו, ועיין שבועות (דף ל"א) דמבואר דעובר על לאו דלא תענה אף אם ידעו בבירור שהטענה אמת וה"נ כי אף אם יחזור אח"כ הממון עובר על לאו דלא תענה וליתא בחזרה, וצ"ל דהא דקריא להש"ס ממון איתא בחזרה אף דאמרינן ב"ק ס' ע"ב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ודרשי הש"ס אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, היינו דבאמת בעת שהוא גוזל הוא רשע, ואף דאח"כ הוא משלם הגזילה והוי כמו לאו הניתק לעשה מ"מ בעת שגזל נקרא רשע אבל מ"מ נקרא איתא בחזרה, אבל לענין עדות שקר דעובר על לאו דלא תענה וזה בודאי ליתא בחזרה. ודו"ק: וע"ד אשר העיר בדברי התוס' ב"ק ק"י ע"ב דכשכבר מודה דנשבע לשקר, יאומן במגו דאי בעי אמר נשבעתי, וכתב לגמגם על מגו זו, כיון דכבר הודה שנשבע על שקר כיון דהוא בגדר שנושא לשוא נפשו, והאריך. ולענ"ד הדברים פשוטים, דהנה באמת קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נפסל על פיו וכוונת התוס' בקושייתם דלחייב שבועה כיון שמודה שלשקר נשבע, כוונתם דאף דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נפסל על פיו מ"מ לענין לחייב עצמו בודאי הודאת בע"ד כמאה עדים, ואם אדם אומר שגזל או שגנב חבירו נהי דאינו נפסל ע"פ עצמו מ"מ הממון שהודה חייב לשלם, א"כ כוונתם דהכא מודה שחייב שבועה כיון דהודה דלשקר היה השבועה הראשונה א"כ עתה שטוען שאבד חייב שבועת השומרים כי השבועה הראשונה היה בשקר לפי דברי עצמו ואדם יכול לחייב עצמו אף שאינו נפסל על פיו א"כ אמאי אינו מחוייב שבועה, וע"ז כתבו דלענין שבועה נאמן במגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור. וממילא בטלו הדברים שכתב מעלתו דשפיר הוי מגו דאין אדם נפסל ע"פ עצמו: וע"ד אשר העיר בדברי הש"ך חו"מ סי' פ"ט