עין המים ריד

דאמרי' בב"מ (נ"א) הנושא והנותן באמנה אין לו עליו אונאה, ולפי התוס' והרמב"ם ושאר פוסקים והובא בש"ע ח"מ סי' רכ"ז שנותן להמוכר נאמנות כמה נתן בעד החפץ והוא יתן לו ריוח, אין לו אונאה, וה"נ נתן לוי לראובן נאמנות על המנין והחשבון, הגם דשם נתן נאמנות על שווי המקח והכא נתן נאמנות על החסרון והחשבון, אין לחלק בזה, כיון דדרך המסחר הוא כך לקנות חסרים בעד שלמים בעד השלמה ממק"א, ולפעמים אף אחר השלמה יש חסרון, כיון דדרך המסחר בכך ונתן לו נאמנות ע"ז אין בזה דין אונאה. הגם דהש"ך בסי' רכ"ז ס"ק ט"ו מסתפק קצת היכא דיש ביטול מקח אי יש בזה אונאה היכא דנושא ונותן באמנה, כאשר כתב דצריך להתישב בזה למעשה, באמת ספיקו של הש"ך צ"ע בזה, כאשר כתב מעלתו, דמשמע פשטות הש"ס דמדמי נושא ונותן באמנה למפרש ובמפרש אפילו ביטול מקח אין להם. גם נלענ"ד דיש להביא ראיה ברורה מדברי התוס' בשמעתין. דהנה ספיקו של הש"ך צ"ל דאף דהטעם דאין בו אונאה בנושא ונותן באמנה משום דלא ייחד לשווי המקח וגמר על מה שיאמר המוכר, מ"מ אדעתא דביטול מקח לא גמיר ומסיק אדעתיה, א"כ ספק זה יש להסתפק לשמואל דסובר בסתם ע"מ שאין בו אונאה דאין לו אונאה, יש להסתפק ספיקו של הש"ך אי כוונתו דוקא על אונאת שתות ולא על ביטול מקח וביטול מקח יש להם, או כיון דהתנה ע"מ שאין בו אונאה לא קפיד גם על ביטול מקח, ולפי זה יש להוכיח מתוס' ד"ה בד"א בסתם וכו' שהביאו בשם ריב"ן דפירשו דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד"א בסתם פירש שלא אמר ע"מ אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני וכו', הרי להדיא דלשמואל בסתם אפילו ביטול מקח אין להם דמדמי לה בהדיא דנעשה כאומר יודע אני וכו' ונפשט ספיקו של הש"ך ז"ל. וגם אי נתפוס ספיקו של הש"ך ז"ל לספיקא דדינא, מ"מ מסתבר דלא דמי נידון דידן לספיקו של הש"ך, דהתם איכא תרי עניני אונאת שתות וביטול מקח, א"כ יש לומר דלא מסיק אדעתיה אביטול מקח רק על אונאת שתות, אבל חסרון במנין דאפילו כל שהוא חומר, א"כ אין חילוק כלל בזה ובכל ענין סמך על הימנותיה דמוכר. ובעיקר מחלוקת הפוסקים בזה אי הלכה כרב או כשמואל ורוב הפוסקים פוסקים כרב וכן קי"ל להלכה. ולענ"ד דיש ראיה ברורה להפוסקים מסתמא דגמרא ר"פ איזהו נשך דקאמר ואי כתב רחמנא לאו באונאה משום דלא ידע דמחל, הרי רבא דהוא בתרא מחשב סברא זאת משום דלא ידע דמחל הייתי אומר שיש יותר איסור מגזילה, וזה הוא כסברת רב, הגם דיש לחלק קצת מ"מ פשטא דמילתא כסברת רב אזלא. ובעיקר הדין, נלענ"ד ברור כפסק מעלתו וכמש"ל, מ"מ נלענ"ד דהיינו דוקא מה שהוא דרך התגרים בכך לקנות חסרים בעד שלמים ומשלימים ממקום אחר ולפעמים אף אחר החסרון נחסר מהמנין וכמו בעובדא דמעלתו אבל במה שאין דרך התגרים בכך אף אם נתן לו נאמנות אין מועיל בזה, ואם אחד מכר לחבירו מרסף של חטים ונתן לו נאמנות שכך וכך מדות חטים יש בו, ואח"ז נמדדו החטים ואינו כמו שאמר המוכר, פשיטא דבזה אינו מועיל נאמנות, וגם אם המוכר הראשון הטעהו בכך שאמר לו כך וכך יש במרתף פשיטא דאין הלוקח שני מחוייב לקבל מהמוכר השני, כיון דהטעות גלוי לכל, וע"ז בודאי לא שייך דסמך אהימנותיה דמוכר כנלפענ"ד פשוט: וע"ד שהעירני בספרי בסי' ק"ה בדיני כבוש שכתבתי ראיה דלא כדעת המ"א והח"ד דבהיתרא בלע לא אמרינן כבוש כמבושל מההיא דפסחים מ"ד דקאמר הש"ס מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא דאי תרי ליה כוליה יומא בחלבא שריא מבשל בשולי אסור, ואם איתא דבהיתרא בלע לא אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הלא מצינו דוגמתו בהיתרא בלע וכמו דדחי הש"ס לעיל מיניה דמצינו דוגמא דכלאים. ומעכת"ה השיב על ראיה זו וכתב לפרש הפשט בגמרא דקאמר הש"ס, דלכאורה מאי קאמר הש"ס דחידוש הוא דכבוש מותר בב"ח ובשאר איסורין אסור הא אי לאו ילפותא מבב"ח הו"א דטעם אפילו מבושל מותר, וכ"ש כבוש, וא"כ איך קאמר דבב"ח שאני מכל איסורין, ואדרבא באמת ניליף דבכל האיסורין יהא כבוש מותר אלא ע"כ דה"פ דאם ניליף מבב"ח דטע"כ לא היינו יכולין למילף קולא מבב"ח דכבוש אפילו נ"ט מותר דלא מסתבר לחלק בהכי כיון דנ"ט מ"ל ע"י כבוש מ"ל ע"י בשול רק בב"ח גזירת הכתוב דקאמר רחמנא לא תבשל דרך בישול אסרה תורה, וכיון שכן לא מצינן למילף כלל אפילו איסורא, וכתב מעלתו לפרש דלפ"ז סברת הפוסקים דבהיתרא בלע לא אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל דהטעם דכבוש מותר בב"ח משום דהיתר