עין המים ריב

ליך עלי וכו' אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי אלא דא"ה פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי. וה"נ בנ"ד נראה דדורשין לשון הדיוט דלשון ולהשליש בררנו הרב וכו', מורה שיש לו עילוי יותר, דאל"ה היה לו לכלול בשלשת הדיינים, אלא שאינו מבואר בהדיא הלשון מתקנין ומוסיפין קצת על הלשון כענין לשון הכתוב שמוסיפין קצת כדי שיהא הדבר מבואר, והיינו דדורשין לשון הדיוט כפירוש הר"ן והרמב"ן ז"ל שהבאתי, ויש לדמות למ"ש הרשב"א בתשובה העתיקה מרן הב"י בסי' מ"ב וז"ל בתשובה אחרת שם בסי' ש"ה כתב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפילו ליפות כחו של בעהש"ט: ונראה דאין זה ענין למה שכתבו הפוסקים דכל לישנא יתירא לטפויי אתי והב"י בסי' מ"ב הביא כן בשם מהרי"ק בפשיטות וכמו דאמרינן בש"ס ב"ב לישנא יתירא לטפויי לענין דרך היכא דאמר חוץ מבור ודות ואעפ"כ הביא הב"י בסי' ס"א בשם תשובת הרשב"א ז"ל נשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מילתא דלא צריך לטפויי קאתי, והשיב אין בזה כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענא מה ואין כח בידינו לדון בו, הרי דהרשב"א ז"ל סגר עלינו הדרך דאין בנו כח לדון בדמיונות ולומר לישנא יתירא לטפויי קאתי, נראה דהיינו לדין ממילתא יתירא דבר חדש שלא נזכר כלל בשטר וכמו דאמרינן בש"ס ב"ב, כיון שאמר חוץ מבור ודות דלא צריך לאתויי דממילא בור ודות אין בכלל המכירה אלא לטפויי קאתי דהיינו דשייר לו דרך דבר חדש שלא נזכר כלל, בזה סגר עלינו הרשב"א ז"ל דאין בנו כח בזה לדון בדמיונות אלא מה שמבואר בש"ס להדיא, אבל היכא שהענין מבואר בשטר, רק להוסיף בו כדי לתקן משמעות הענין שנראה משמעות הענין שמכוון לזה לא סגר עלינו הרשב"א ז"ל דיש בנו כח לדון מכח השטר כפי משמעות הענין אף להוסיף בו דברים וכמ"ש הרשב"א בעצמו בתשובה שהעתיקה הב"י בסי' מ"ב וכמו שהעתקתי לעיל דכל שמשמעות הענין ניכר לב"ד מתוך הכתב דנין אותו ואפילו ליופי בעל השטר. ובזה מיושב ג"כ דברי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא ב"י בח"מ סי' שט"ו, כתב הרשב"א ראובן השכין שורש הדין עם שמעון לפי ששורש הדין אפילו בלא תנאי היה יכול להזכירו וכו' אבל עכשיו שנתן רשות להשכירה לכל מי שירצה, ואל תאמר שלא נכתב התנאי הזה לתוספת הענין אלא שופרי דשטרא, לא הוא, דכל היכא דאיכא למילף ילפינן. והקשה בתשובות נוב"י מה"ת חלק א"ע סי' ק' דהרשב"א סותר אהדדי מה שהביא הב"י בשמו בסי' ס"א דאין בנו כח לדון בדמיונות וע"ש. ולפמ"ש החילוק מבואר. דברי הרשב"א שהביא ב"י בסי' שט"ו בח"מ, מבואר שם להדיא בלשון השטר שרשות בידו למשכנה או להשכירה למי שירצה, ודן הרשב"א ז"ל דבלא תנאי היה יכול ג"כ להשכירה לאחרים אלא מה שהוסיף בתנאי להשכירה לכל מי שירצה היינו לטפויי קאתי, והיינו להשכירה אף למי שיוסיף בו דיורים, דבזה בלא התנאי לא היה יכול להשכיר למי שיוסיף בו דיורים, ואהני תנאיה דיכול להשכיר אף למי שיוסיף בו דיורים, דהא עכ"פ זה הלשון מבואר בשטר להשכיר לכל מי שירצה, וכוונתו בזה אף למי שיוסיף בו דיורים, אבל לדון בדבר החדש מה שלא נזכר כלל בשטר כענין ההיא דב"ב דשייר לו דרך, בזה דן הרשב"א דאין בנו כח לדון מעצמנו בדמיונות רק מה שמבואר בש"ס בהדיא. ועכ"פ בנידון דידן נראה ג"כ כיון דהענין מבואר דיחדו בשם שליש בפ"ע, כוונתו שיהיה לו שם עילוי, רק שלא כתבו בפירוש, בזה נראה דיש לדין בו משמעות הענין דלענין זה מועיל עילוי השליש שיהא בו כח להכריע. ויש עוד קצת ללמוד לנידון דידן ממ"ש הר"י בן לב בתשובה בחלק שני סי' כ"ט, שנשאל בנידון שבין ראובן ושמעון היו להם טו"ת על עסק שותפות, וביררו דיינים לפשר ביניהם, אם יסכימו לדעת אחת בפשרה מוטב, ואם לאו יהיה לוי מכריע ביניהם, והפשרנים נחלקו ולא הסכימו לדעת אחת, והמכריע לא הכריע כשום אחד מהם אלא עשה פשרה בין שתי הדעות, ועתה רוצה ראובן לבטל הפשרה, ואמר דלשון הכרע היינו שיכריע כאחד מהם ולא שיעשה דבר ממוצע, והאריך מוהריב"ל להכריע בלשון הש"ס מה נקרא מכריע, ולבסוף כתב אף אם נימא דבלשון הש"ס לא נקרא מכריע אלא כשיכריע כאחד מהם או שיאמר פלגא כמר ופלגא כמר, מ"מ בנידון דידן הולכין אחר לשון בני אדם, וז"ל וכד מעיינינן שפיר אשכחינן דאפילו דנימא דהיכא דישבו ג' לדין האחד אומר מאתים ואחד אומר מנה ואחד אומר שלש מאות דלא הוי הכרעה מאן דאמר מאתים, ואע"ג דקאמר