עין המים ריא

שהראה מקום לדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו וכן שליח שהכה את הנמנע לבוא לב"ד וכתב הראב"ד ז"ל לא שמענו וכתב מעלתו שדברים נובעים מסוגית התלמוד בב"ק (כ"ז) בפלוגתא אי עביד אינש דינא לנפשיה דקי"ל עביד אינש דינא לנפשיה וכ"ש שליח ב"ד והביא דברי הנמוק"י שכתב בהדיא ומיניה שמעינן דשליח ב"ד נמי הכי דיניה בהדי מאן דלא ציית דינא וכו', יפה כיון מעלתו. יותר אין לחדש: הכ"ד ידידו יעקב מאיר בהרב מו"ה חיים נ"י. סימן ה ג' טו"ב אדר א' חר"ת. שלום לאהובי ידידי הרב המאוה"ג חו"ב אי"א מרבים המפורסם מו"ה זאב נ"י מ"מ ומ"צ דק"ק ווילנא יצ"ו: אחד"ש הטוב כן בא אלי מכתב כבודו הרמה בעובדא שבא לידו, היות שני שותפים שנתהוו ביניהם סכסוכים וטו"ת, ובחרו שלשה דיינים שיתווכחו ביניהם, וזה לשון שטר ברורין. ע"ד הסכסוכים וטו"ת שבינינו הח"מ בנידון הפרטים המבוארים בכתב המונח תחת יד הרב מ"מ דפ"ק שמבואר בכתב מונח הנ"ל שכל הטו"ת שנתהוו בינינו יוגמרו ע"פ קאמפראמוסין, לכן נתרצינו כעת אנחנו הח"מ מרצוננו הטוב ובחרנו לנו שני בוררים את הרב וכו' ואת הרב וכו' ולשליש בררנו את הרב וכו' והם יתווכחו בינינו על הטו"ת לפי ראות עיניהם ע"פ פשר, וכל אשר יצא מהנבחרים הנ"ל מחוייבים אנחנו הח"מ לאשר ולקיים בלי שום סרבנות כלל וכלל. וכהיום נפל ספק בין הנבחרים אם יש כח ביד השליש להכריע ביניהם אחר אשר קי"ל דאין הולכין בפשרה אחר הרוב יכול א' לעכב או לא, דהיינו אם היה נכתב בל' שבחרו ג' דיינים להתווכח ביניהם ולדין ע"פ פשרה אז דמיא להך דינא דקי"ל אין הולכין בפשרה אחר הרוב, אבל מאחר שמבואר בלשון השטר בוררים וגם שליש, מורה כיון דייחדו בשם שליש, כדי שיכול להכריע ביניהם אף שאינו מבואר בפירוש שהשליש יכול להכריע. זה שאלתם: תשובה באמת שזה קשה בדיני ממונות שאיננו יכולין למצוא הדין מבואר רק לדין ע"פ שכלנו ושקול דעתנו, ואם בימי חכמי הש"ס אמרו אנן כאצבע בקירא לסברא, מה יעשו דורות הללו יתמי דיתמי, ופשיטא קטן כמוני, ומעלתו בעצמו יכול לעמוד על דעתו, ועמכם הכרתי ופלתי גדולי חכמי עירכם. אך לאשר דפק מעלתו על דלתותי, ומרוב אהבה שבינינו, אמרתי לגלות דעתי העניה בזה. דעתי נוטה בזה שזה דומה למה שאמרו בב"מ (דף ק"ד.) ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכמו שפירשו התוס' שם דהיינו לשונות שלא תקנו חכמים רק הדיוטות הורגלו לכתוב, היה דורש, ואפילו לא נכתב כנכתב דמיא, וה"נ בנ"ד דבכל לשון שטר ברורין אשר הורגלו לכתוב ולבחור שליש דרכם לכתוב בהדיא שהשליש יכול להכריע ביניהם וה"נ אף שלא נכתב כנכתב דמיא, כיון שהורגלו לכתוב ושם שליש מורה מיוחד ע"ז אלא שלא נכתב בפירוש, והולכין בזה אתר לשון בני אדם: אמנם באמת קשה לדמות ממש לדין זה, דהא כתב הנ"י בפרק המקבל בשם הר"ן ז"ל דכל הני דאמרינן בשמעתין אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמיא, היינו שכל הדיוטות רגילין לכתוב אז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמיא, ואם אינו נהוג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותו מקום בלבד, ועכ"פ בעינן שיהא מנהג מבורר דהכי רגילין לכתוב בכל שטרות הדיוטות, ומי יכול לעמוד בנ"ד דזה מנהג לכתוב בהדיא בכל שטרי ברורין שמקבלין השליש דשליש יכריע ביניהם. אמנם נראה דיותר יש ללמוד נ"ד מפירוש הנמוק"י בשם הרמב"ן ז"ל, וז"ל, היה דורש צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועינן, דפשיטא דכל תנאי שבממון תנאו קיים, ומי איכא דלא דריש, וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הרב ר' יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשים לשון הדיוט כלשון הכתוב, שאע"פ שאפשר לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין, והיינו דקתני היה דורש שזה כעין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב באם אינו ענין, ופירש הרנב"ר ז"ל מדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי, אבל אם לכך בלבד נתכוין באם אוביר סגי מאי ולא אעבוד, לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעבוד למה שהיתה ראויה לעשות, וכן בדרש ר"י באחריות דאית