עין המים רי

נגר להולמו, דהא מתניתין דלקמן (דף כ"ב) אם הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י, ומה שהביא מעלתו בשם קול הרמ"ז דהתם מיירי שטעה במנינא כדכתב הרע"ב שם דאי לא טעה מזיד הוא ובהכי מיירי הראב"ד דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף לו רצועה אחת דסבר דמשום הכאה אחת לא ימות, דבריו דחוקים ואינם מספיקים כאשר מעלתו היטיב להקשות עליו דמשמע מלשון המשנה דהפטור הוא משום דעסוק בדבר מצוה, ולדבריו יהיה פטור משום דקרוב למזיד הוא ולא סגי ליה בגלות, ומהתימה שלא הרגישו בזה נושאי כלי הרמב"ם והראב"ד. והנלע"ד בזה ומתחלה נבין למה דחקו הראב"ד ז"ל לפרש שהוסיף יותר ממה שאמדוהו ב"ד ולא כפשוטו שהלקה בכל כחו ואף שעשה ע"פ התורה מ"מ איצטריך קרא כמו הרב את תלמידו והאב את בנו אף שעושה ע"פ התורה. ונראה דסברת הראב"ד הוא בשלמא בהרב את תלמידו והאב את בנו נהי דמצוה להכותו מ"מ קצבה לאותו הכאה לא נתנו, ואדרב' איפכא מצינו בדברי חז"ל בב"ב (כ"א), כי מחית לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא, ופירש"י שלא יזוק, א"כ היה הסברא דליחייב גלות כיון דהתורה לא נתנה שיעור להכאה היה צריך ליזהר שלא יכו יותר מדאי א"כ היה סברא ליחייב גלות ולכן צריך קרא למיעוט כיון דכוונתו היה למצוה, משא"כ בשיעור מלקות כיון דהתורה נתנה שיעור והיכא שלא יכול לקבל כך מחוייבים ב"ד ע"פ התורה להבחין באומד הדעת כמה יוכל לקבל ובזה אם טעו ב"ד באומדנא או השליח הכה בכל כחו כפי החיוב המוטל עליו לא צריך קרא למעוטינהו דהרי אנוס הוא דכך מוכרח לעשות ע"פ התורה לכן מפרש הראב"ד שפיר שהכה יותר ממה שאמדוהו ב"ד, וכוונתו נ"ל דהראב"ד ז"ל מחלק בין טעה במנינא או בטעות אחר, והיינו היכא דטעי במנינא הוי שוגג וחייב גלות, משא"כ היכא דהטעות היה באופן אחר דהיינו בעת שהכה אותו נשכח מב"ד כמה אמדוהו לקבל וטעו וסברי דאמדוהו ברצועה אחת יותר ממה שאמדוהו בתחילה ובזה דומה ממש להרב את תלמידו דהיינו דבאמת הכה יותר ממה שאמדוהו ב"ד רק היה טועה וסובר דב"ד אמדוהו ברצועה אחת יותר הכי עסוק בדבר מצוה וסבר דכך אמדוהו ב"ד הוא פטור מגלות דאינו דומה ליער כיון דבמצוה עסיק וסבור שכך אמדוהו ב"ד, משא"כ בטעי במנינא לא שייך דעסיק בדבר מצוה דהו"ל לאסוקי אדעתיה היאך עומד במנין מש"ה הרי זה גולה, משא"כ בטעות שטעו וסבר דאמדוהו ביותר מאחת זה הוי עסוק בדבר מצוה ואינו דומה ליער. זה הנלענ"ד בדברי הראב"ד לפי חומר הנושא כי לא מצאתי עדיין גילוי לסברא זו בדברי הראשונים לכן צ"ע בזה, אמנם דעת הראב"ד נראה כמ"ש: מה שדקדק בדברי הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' סנהדרין שהביא הך דינא דאם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת ה"ז גולה ולא ביאר דדוקא דטעו במנינא, לכן דעתו דכל הך סוגיא דב"ק אזלא ללישנא קמא משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' רוצח כלישנא בתרא דבנכנס לרשות חייב גלות א"כ אמרינן אף דהוא שוגג קרוב למזיד חייב גלות ומיפטר בגלות, אינו נ"ל דהא הרמב"ם פ"ו מהל' רוצח העתיק כל הדינים שאמרו על הך משנה דהזורק אבן לר"ה ה"ז גולה דדוקא באשפה העשויה לפנות בלילה ואינו עשוי לפנות ביום ואיכא דמיקרי ויתיב מזיד לא הוי דהא אינו עשוי להפנות ביום אנוס נמי לא הוי דהא מיקרי ויתיב. כ"ז העתיק הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"י מהל' רוצח, א"כ קשה דהא זה אזלא ללישנא קמא דשוגג קרוב למזיד לא מהני גלות והר"מ ז"ל פסק כלישנא בתרא, א"ו דסברת הרמב"ם בהך סברא דשוגג קרוב למזיד פטור מגלות דלא אהני הוא אליבא דכ"ע, אלא דחלוקים הני תרי לישני, דללישנא קמא הוי שוגג קרוב למזיד ולישנא בתרא לא מחשב ליה לקרוב למזיד, אלא דשוגג גמור הוא. אמנם היכא דבאמת הוי שוגג קרוב גם ללישנא בתרא לא אהני גלות, והגמרא העמיד קושייתם בלישנא קמא דעכ"פ מוכח בלישנא קמא דהכא דהוי שוגג קרוב למזיד פטור מגלות א"כ ממילא גם בהך דינא דרצועה דוקא דטעי במנינא דאי לא"ה הוי שוגג קרוב למזיד, וכן מצאתי בהדיא כדברי בדברי המאור שהביא בעל שיטה מקובצת על ב"ק שפסק כלישנא בתרא דוקא שלא ברשות פטור מגלות אבל ברשות חייב גלות, ופסק ג"כ דהזורק אבן לר"ה והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא אם לא בהנך אופנים דמוקי הש"ס והביא עוד לשון הרב המאירי וז"ל וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה מנין ושמא סתם הדברים הוא לומר שהוספתו בטעות היה ולא ראו עצמם צריכים לפרש הרב המאירי עכ"ל. הרי נתברר בדברי הראשונים דעת הרמב"ם ומנה לא תזוע: ומה