עין המים רח

א"כ כיון דלא חשדינן לחשוד ורוב המצויין אצל תפילין מומחים הם, בודאי יתקן כהלכתו, ואף לדעת הרמב"ם שהובא ביו"ד סי' קי"ט דכל אדם אינו בחזקת כשרות זולת המכירים, כתבתי לפרש דניקחים מכל אדם היינו דבא לאפוקי דלא בעינן מומחה אבל בעינן דלידע שהוא בחזקת כשרות, ודעת הרמב"ם בעצמו שהשמיט הך דינא כתבתי דנ"ל: טעמו דמפרש דברייתא בא"י מיירי בזמן שהיה רובא מישראל דדנין כל אדם בחזקת כשרות, ולכן השמיט הך ברייתא, ואם כנים אנחנו בדברי הרמב"ם ז"ל במה שהשמיט טעמו, ויש ראיה להיפך מסברת מכ"ת, דבודאי אף לדעת הרמב"ם דכל אדם אינו נאמן בחזקת כשרות מ"מ לא גרעו ממומר לתיאבון, א"כ אמאי איכא חשש בזה אף לדעת הרמב"ם, דהא ליכא טירחא לומר דכותב לשמה, או מעבד העורות לשמה, א"ו דחשש נגיעה הוא טרחה גדולה ולכן סתם בני אדם אינן נאמנים ע"ז כיון דלדעת הרמב"ם סתם בני אדם אינן בחזקת כשרות לענין זה, ומפרש הברייתא בא"י בזמן שהיו רוב ישראל, לכן השמיט הך דינא וכמש"ל באריכות: ומה שהביא מעלתו עוד ראיות ודמיונות ממקומות, דהא מבואר בנדה (דף ד' ע"א) דכל הטומאות כשעת מציאתן, וכן בכל הדברים הוי חזקה כשעת מציאתן אפילו לקולא וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו משאר אבות הטומאה ה"ו וז"ל כיצד זרק שרץ לבין הככרות ספק נגע ספק לא נגע הרי זה טהור, הואיל ומצא הככר הטהור שאינו נוגע בטומאה, ואין אומרים שמא נגע בו ואח"כ נפל בצדו עכ"ל והוא משנה בטהרות. הרי דשם יש ריעותא, דיש סברא גדולה כיון דמצא הככר סמוך לשרץ סברא הוא שבשעת זריקה נגע בשרץ, אפ"ה אמרינן דלא חיישינן לזה רק אמרינן דחזקה דכמו השתא בשעת מציאתן אינו נוגע כן מקודם לא נגע, מכ"ש בס"ת שאין רואים בה שום ריעותא אדרבה רואים שכל האותיות נכתבו כדת, וההי"ן אינו נוגע הרגל לגג, מהיכא תיתי לומר שהיה נגיעה מתחילה ותקנו. גם יש עוד חזקה דמעיקרא דמקום הריוח שבין הגג ובין הרגל יש לו חזקה דכמו מעיקרא קודם שנכתב הס"ת היה מקום הריוח פנוי בלא טיפת דיו כן עתה, ונמצא יש שתי חזקות להתיר חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא, גם יש ס"ס ספק כתב מתחלה בכשרות, ואת"ל שהיה נוגע בכתיבה שמא גרר כדין, זה תורף דבריו. ואיני רואה בדבריו היתר ממש, מה שהחליט מעלתו דשעת מציאתן אזלינן אפילו לקולא, כבר כתבו התוס' בריש נדה דוקא לקדשים מחמירין לומר כשעת מציאתן ולא בשאר טהרות, וההיא דמחט שנמצא דטהורה לאו משום דכשעת מציאתן דאורייתא, אלא משום דמוקמינן הטהרות בחזקתן: ובאמת לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבות הטומאה שהביא מעלתו לא הבנתי כלל דסיים שם בלשון אלא הרי הם כשעת מציאתן, וכן מתחלה כתב שכל הטומאות כשעת מציאתן ואין אומרים שמא נגע וכו' משמע בהדיא מלשונו דסובר הרמב"ם ז"ל דטעמא דהר דינא משום דכל הטומאות כשעת מציאתן וכיון שלא ראינו נוגע בטומאה טהור, ואינו כן דטעמא דהך משנה משום דטומאה צפה ספיקו טהור וכיון שזרק השרץ יש לו דין טומאה צפה וכמבואר שם בפי' הר"ש ובפי' הרמב"ם ז"ל בעצמו, וטומאה צפה דמטהרינן ספיקא, הוא גזירת הכתוב ומקרא ילפינן לה בנזיר (לדף ס"ד) ע"ש, ולהכי לשון הרמב"ם ז"ל תמוה לענ"ד ותמהני שלא הרגישו בזה נושאי כליו, וגם על כבודו אני תמה שהיו עיניו משוטטות בדברי הרמב"ם ז"ל ולא הרגיש בזה וצ"ע. הגם כי נראה דעת התוס' בפסחים (דף צ"א ע"א) ד"ה, שהיה טמא מתחילתו דכל הטומאות כשעת מציאתן אזלינן אפילו לקולא, וכבר דיברו בזה האחרונים ז"ל ועמדו על סתירת שיטת התוס' בזה, אמנם לדעתי אין כל זה ענין לנדון ספיקתנו, דבדבר הרגיל לא שייך כלל לאוקמה אחזקה, ודמיא להך דינא דתשובת הר"ן סי' ע"ג הובא ביו"ד סי' ר"א סעיף ס"ה מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה מ' סאה, וכתב שם הש"ך אע"פ שהוא עכשיו שלם לפניו מ"מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה, ע"ש, הרי דבדבר הרגיל לא שייך כלל לאוקמי אחזקה ולמיזיל בתר שעת מציאתן, וגם בתשובת רע"ק שם משמע דמהך טעמא דרגיל למצוא טעיות הרבה אחר כתיבת ס"ת ומהך טעמא דן חששא זה דשמא לא רצה לטרוח ולתקן כל פעם כהלכתן, ועיין תוס' פסחים (דף ט') בד"ה ואת"ל, דספק הרגיל הוא קרוב