עין המים רז

בא"י וכמו שכתב רבינו בפ"א מהלכות מ"א, בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחים היין מכל אדם ואין חוששין לו, ובח"ל לא היו לוקחים אלא מאדם שהוא מוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחים יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות. וע"ש בכ"מ שהביא בשם הרשב"א, דרבינו למדה במה שמחלק רבינו בין א"י לחו"ל, מדגרסינן בע"ז (דף ל"ט), אין לוקחים ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וסובר רבינו דכ"ש בחו"ל, וא"י בזמן הזה דמיא לחו"ל, ועיין בה"ה פ"ג מהל' מ"א הל' כ"א, א"כ אתי שפיר דעת הרמב"ם דלכך השמיט הך ברייתא דמפרש דהך ברייתא נשנית בא"י בזמן שהיתה כולה לישראל כמו שמפרש הרמב"ם הך ברייתא דע"ז דאמרו דאין לוקחים בסוריא אבל בא"י לוקחים היינו בזמן הקודם, אבל בזמן הזה א"י דינה כחו"ל, ולכן השמיט הך ברייתא, דלדידן דא"י בזמן הזה כחו"ל, אין לוקחים ספרים ומזוזה אלא ממי שהוא מוחזק בכשרות דחיישינן לשאר ריעותות. כנלענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל: והנה כבודו הרמה האריך בתשובתו לתמוה על הש"ך בסי' קי"ט בסק"א שכתב אם אינו מוחזק בכשרות אזי אין לסמוך עליו כי בקל יוכל לעשות שהייה או דרסה, והוא סותר דברי הש"ס וש"ע סי' ב' סעיף ב' וגם סותר דברי עצמו בש"ך שם סק"ד שכתב הטעם דאף שהוא מומר מ"מ כיון שיש בידו סכין יפה ודאי ישחוט בזה, ומ"מ ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס עכ"ל. ומומר לתיאבון ודאי גרע מסתם אדם שאין מכירין אותו אם איש נאמן הוא, ואפ"ה לא חיישינן שהמומר ישהה או ידרוס, והאריך בזה כבוד תורתו הרמה. ולענ"ד לק"מ ודברי הש"ך ברורים, דהא מבואר שם דבעינן שיודעים בו שיודע הלכות שחיטה, דאל"כ לא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם, וכמבואר בדברי הראשונים, א"כ יפה דקדק הש"ך ז"ל בלשונו, דהא שם מיירי שאינן מכירין אותו כלל א"כ לדעת הני רבוותא דסברי דאדם דאינו מוחזק בכשרות חשדינן ליה, א"כ שוב איכא חשש שהייה ודרסה דשמא אינו יודע כלל הלכות שחיטה, וזה פשוט וברור. ומ"ש מעלתו לתרץ קושיית הש"ך בסי' קי"ט דלא סתרי דברי הטור והש"ע להדדי ולחלק יצא בין אתחזק איסורא דאז אינו נאמן אלא מי שהוא מוחזק בכשרות והיכא דלא אתחזק איסורא נאמן אף מי שאינו מוחזק בכשרות, ועיין בהגה"ה יפה כיון וכן כתבתי בספרי סימן קי"ט: והנה כבודו הרמה הביא תשובת רבינו עקיבא איגר בסי' ס"ט שהאריך בענין אף דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת מ"מ יש חשש שמא אירע לו טעות בכתיבתו ע"י נגיעת רגל שמאל של הה"א לגגו ונעשה חי"ת שצריך למחוק כל הרגל, והוא לא רצה לטרוח וגרר רק מקום הנגיעה ופסול מחמת חק תוכות, ומעלתו האריך בזה דאין בזה חשש כלל דאין טירחא לגרר כולו יותר מלגרר מקצתה, ועוד כתב כיון דרוב המצויין אצל תפילין מומחים הם וכמש"כ תוס' במנחות דף מ"ב כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם ושוב אין חשש בזה דשמא אירע דבר הפוסל בכתיבתו שיצטרך תיקון. ולענ"ד אין הדברים מספיקים בהיתר זה, דמ"ש דאין טרחא בזה יותר מלגרר כל הוא"ו, לדעתי מאן מפיס בזה לומר דלאו טירחא היא ומי יכול להכריע בזה בסברא דנפשיה לומר דלאו טרחא, הגם דרוב מצויין אצל ס"ת מומחים מ"מ בודאי דבר זה שכיח הרבה בכל הסופרים נגיעות אות באות ודבר זה לא ימלט לדעתי בשום סופר בעולם אף בסופר מובהק, צא וראה מ"ש הרדב"ז בתשובה סימן ש"י והביא מעלתו עצמו בתשובתו דלהכי כשר בס"ת שלא כסדרן דאל"כ לא תמצא ס"ת כשירה לעולם. הרי חזינן דבס"ת שהיא ארוכה בודאי שכיחי הרבה טעיות והרבה נגיעות, ולא כסברת מעלתו שכתב דלא חיישינן שמא אירע דבר הפסול בכתיבתן שיצטרך תיקון, ומ"ש התוס' דאמרינן רוב מצויים אצל תפילין מומחים הם היינו דמסתמא יודעים כל הדינים השייכים לזה ובדבר הצריך תיקון מתקנין כהלכתן: ומ"ש מעלתו דיש ראיה ברורה מש"ס דמנחות (דף מ"ב) דאמאי ס"ת ומזוזה ניקחים מכל אדם, ונהי דהכל בקיאים לכתוב האזכרות לשמן, והיינו משום דליכא טירחא כלל לומר בפיו שכותב האזכרות לשמן מ"מ ניחוש שמא אירע איזו נגיעה אשר צריך לגרר הרגל שלא יהיה חק תוכות, וגרר רק מקום הנגיעה משום טרחא, א"ו דליכא טירחא בזה. ובזה כבר כתבתי לעיל דאין ראיה משם, לא מבעיא לשיטת הפוסקים דכל אדם מחזקינן בכשרות