עין המים רו

מחלקים בזה בין מילה לשאר דברים, דלפום הלכתא כר"י בע"ז כ"ז הפסול בעכו"ם משום דכתיב המול ימול וכל שאינו במילה אסור למול, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה מיקרי בר מילה וכמו שהביא בש"ס, משא"כ מומר לערלות נהי דהוי לתיאבון מ"מ לא קרינן בו המול ימול כיון דלא נמול רק במתו אחיו מחמת מילה הוא דמיקרי בר מילה כיון דאסור לו למול את עצמו, ופשיטא לדעת הפוסקים דפסקו כרב דאסור למול מטעם ואתה את בריתי תשמור דלא מיקרי בר ברית כיון דלא מל עצמו מחמת מורא הצער אשר מחוייב לקבל עליו אות הברית, ולפ"ז דברי התוס' והפוסקים המה מחולקים מהיפך להיפך, כי לדעת הפוסקים שהבאנו דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת תפילין דמיקרי בר קשירה ולענין מילה פסול דלא קרינן ביה המול ימול ולא קרינן ביה ואתה את בריתי תשמור, ולדעת התוס' שהבאנו לעיל הוא להיפך, דמומר לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת ותפילין דלא מיקרי בר קשירה, ולענין מילה כתבו התוס' בע"ז (דף כ"ז) ד"ה א"ב אשה, דישראל מומר לערלות מיקרי בר מילה, דאע"ג דלא מהלי כמאן דמהלי דמי ומיקרי שמירת ברית אם יחפוץ, וחלוקם של התוס' שם קשה להבין קצת לענ"ד. ועכ"פ התוס' והפוסקים מחולקים בזה מהיפך להיפך וכמבואר. (ועיין בהגהות רע"א ז"ל בא"ח סימן רס"ד, בנו זאב): והנה כת"ר האריך בזה, נהי דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת היינו דאינו פסול הגוף דמיקרי בר קשירה ובר כתיבה מ"מ ניחוש שמא לא יכתוב לשמה, וע"ז האריך מעלתו להוכיח כיון דלא טירחא הוא כלל הך דיבורא שיאמר שכותב לשמה לא חיישינן דבשאט נפש יקלקל כמו דקי"ל ישראל מומר בודק סכין ונותן לו, ולא חיישינן שמא ישהה וידרוס בידים, והביא מעלתו תשובת רע"ק איגר ז"ל בסי' ס"ט שהרגיש בראיה זו, והשואל רצה לחלוק דוקא בשוחט לא חיישינן שמא שהה ודרס דאינו חשוד לעשות מעשה לאיסור לשהות ולדרוס, אבל בכתיבה דצריך מעשה להיתר לכתוב לשמה לא, ורבינו עקיבא ז"ל בתשובה שם לא ניחא ליה בחילוק ההוא, ובודאי לא מסתבר לחלק בזה, דענין השחיטה מיקרי ג"כ מעשה להיתר דצריך לחתוך הרוב בפעם אחת וכמ"ש בתשובת רע"ק שם. אך מה שהוסיף מעלתו דיש ראיה ברורה לזה מהא דמנחות (דף ס"ב ע"ב) ספרים ומזוזות יש להם בדיקה וניקחים מכל אדם, ופירש"י דליכא בהם עיבוד לשמה, וצריך להבין פירש"י אף שהתוספת השיגו עליו מטעם אחר, דהלא קשה מה בכך שא"צ עיבוד לשמה, עכ"פ כתיבה ואזכרות לשמה בעינן, וצריך לומר דודאי הכל בקיאים ויודעים שצריך לכתוב ס"ת לשמה, ומזה הוציא לענין מומר לתיאבון בדבר שיש לו חימוד ממון או טירחא אעפ"כ אינו חשוד שלא לקדש האזכרות. וראיה זו איני מכיר, דשם לא מיירי במומר לתיאבון אלא בסתם אדם דהוא מוחזק בכשרות אלא שאינו מומחה, לכן בדבר שיש להסתפק שמא אינו יודע, יש בזה חששא, אבל בדבר שהכל יודעים דהדין כן, שוב לא חשדינן לו שיקלקל הדבר, ולא מבעיא לשיטת הפוסקים ביו"ד סי' קי"ט דכל אדם הוא בחזקת כשרות וניקחים ממנו כל דבר בודאי כן הדברים, אלא אף לשיטת הפוסקים דבעינן דידעינן שהוא מוחזק בכשרות, מיירי באמת דידעינן מוחזק בכשרות, והא דקאמר וניקחים מכל אדם היינו דלא בעינן מומחה: אמנם הצצתי בדברי הרמב"ם ז"ל ולא מצאתי בדבריו שהביא הך דינא תפילין יש להם בדיקה ואינן נקחים אלא מן המומחה, ספרים ומזוזות יש להם בדיקה וניקחים מכל אדם. וצ"ע לענ"ד שלא העירו בזה נושאי כלי הרמב"ם, אף שבמראה מקום נרשם המקום בפ"א מה' תפילין, חפשתי ולא מצאתי מקומו. והנה הך דינא דתפילין אינן ניקחים אלא מן המומחה, אף שלא הביא בהדיא הך דינא, מ"מ מכללא שמעינן ליה, מדהביא פ"ב מהל' תפילין ה"י הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן וכו', והא מסוגיא דעירובין, בפ' המוצא תפילין, ממילא שמעינן דתפילין אינן נקחים אלא מן המומחה. אך הך דינא דספרים ומזוזות נקחים מכל אדם לא מצאתי כעת בדבריו: והנלע"ד בזה דהרמב"ם דחיקא ליה לפרש הך וניקחים מכל אדם, היינו אף שאינו מומחה, רק דידעינן דמוחזק בכשרות, דמשמע מכל אדם אף דלא ידעינן ליה כלל, א"כ קשיא ליה בזה להרמב"ם לפי שיטתו שפסק בפ"ח מהל' מ"א ובפ"ג מהל' מ"א, דאין לוקחים אלא מאדם מוחזק בכשרות, א"כ אמאי קתני דניקחים מכל אדם, לכן מפרש הרמב"ם ז"ל דהך ברייתא נשנית