עין המים רה

אותי ולהכשיל רבים במצות תפילין ובברכות לבטלה, והסופר כיחש ואמר לא מכרתי לך תפילין רק בתים מתפילין, ואמר הלוקח שקר אתה דובר, ועוד אם כדבריך למה תפרת הבתים בגידין שדמיהם יקרים, היה לך לתופרן בחוטי פשתן, והשיב הסופר עשיתי זאת משום שגידין חזקים ולא יקרע התפר ויתקלקלו הבתים בדרך. וניכרים הדברים שהסופר בזדון לבו הרע עשה זאת להטעות הלוקח, ואח"ז ברח הסופר ואיננו עד היום הזה ומה שברח נראה ג"כ שמחמת פחד ובושה שעשה המעשה הרע ברח. והסופר קודם שעשה מעשה הנ"ל כתב ס"ת לאחד וגם אחר המעשה קודם שנתגלה נבלותו כתב ג"כ ס"ת, ושאל השואל מה דינו של הס"ת שכתב קודם המעשה, ומה דינם של ספרי תורות שכתב אחר המעשה כי הלא חשוד לאותו דבר לפי הנראה מהמעשה הנ"ל. והאריך מעכת"ה בפלפול בש"ס ופוסקים להכשיר הס"ת בין קודם בין לאחר המעשה: וזאת נלע"ד בזה דבודאי הס"ת שנכתב קודם המעשה אין לפסול, דלא נעשה חשוד למפרע דאמרינן השתא הוא דאיתרע, וזה דבר פשוט בש"ס ופוסקים כמבואר בדברי הפוסקים בסימן א' ובסי' קי"ט ביו"ד, ואין להאריך בזה. זולת הס"ת שכתב אחר שעשה המעשה בזה יש לעיין. הנה בודאי אף אם נימא דהמעשה הרע של הסופר אמת כאשר ניכרים הדברים, מ"מ אין לדון אלא כמומר לתיאבון שעשה זאת להרויח ממון. והנה הסכמת הפוסקים באור"ח סימן ל"ט הביאם המ"א בסק"ג דוקא מומר להכעיס פסול לכתיבת ס"ת ותפילין, אבל מומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת ותפילין דמיקרי בר קשירה, ומשמע דאפילו הוא מומר לאותו דבר דהא הפוסקים מדמה לזביחה, ובזביחה כשר אף מומר לאותו דבר כל שהוא לתיאבון היכא דישראל בודק סכין ונותן לו, וכמבואר ביו"ד סימן ב': אמנם המ"א בסוף דבריו מסיים דבתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) ד"ה סמי מכאן מומר משמע דאפילו לתיאבון פסול. ולכאורה תמוה לי על המג"א, דהנה התוס' כתבו שם דוקא לגבי האי מילתא מסמי ר"י מומר אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד, בפרק קמא דראש השנה, המינים והמומרים כו'. ובפ' השולח, ס"ת שכתב מין ומומר וכו' והנה המ"א הבין דכוונת התוס' דשם בפ' השולח מתני מומר וכו' היינו דשם מומר לתיאבון פסול לכתיבת ספרי תורה, ולענ"ד פשוט דכוונת התוספות דהיינו דשם מתני מומר היינו מומר להכעיס ולא חש להך קושיא היינו מין, דהא כן מוכח מדברי התוס' מה שהביאו פרק קמא דראש השנה, המינים וכו', ושם בודאי אי אפשר לפרש על מומר לתיאבון, דהא קתני שם ונדונין לדורי דורות, וזה בודאי אינו מומר לתיאבון, דבמומר לתיאבון לדבר אחד אין הדבר כן, א"כ ע"כ צריכין לפרש כוונת התוס' דקתני שם מומרים דהיינו להכעיס ולא חשש להך קושיא היינו מין, וממילא יש לפרש כן כוונת התוס' גבי ההיא דהשולח, וצ"ע דבנוסחאות שלפנינו לא נמצא כמו שהביאו התוס' הך דפ"ק דר"ה: אמנם אחרי העיון צדקו דברי המ"א דמוכרח לפרש דברי התוס' כמו שהבין המ"א, דבתוס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) ד"ה א"ב אשה כתבו וז"ל תימה אמאי לא אמר א"ב מומר לערלות, דלמ"ד ואתה את בריתי ליכא שאינו בכלל לשמור כדאמרינן בפרק השולח (דף מ"ה) דישראל מומר לאו בר קשירה כאותה שהבאתי לעיל מפני שאינו חפץ לקשור ה"נ נימא שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ למול עכ"ל. ובודאי מומר לערלות היינו מחמת צער המילה ירא למול, ומיקרי רק מומר לתיאבון, א"כ היכא כתיבא בפרק השולח דמומר לתיאבון לא מיקרי בר קשירה, דהא שם מיירי במומר להכעיס, א"ו כוונת התוס' כמו שהבין המ"א, דהתוס' פירשו הך דפ' השולח במומר לתיאבון והיינו שכתבו דישראל מומר לאו בר קשירה הוא כאותה שהבאתי לעיל. ודברי המ"א ברורים. ולפ"ז צריכין לפרש כוונת התוס' בע"ז לצדדין, דבפ"ק דר"ה שונה מומ' עם מין ומיירי להכעיס ובגיטין פרק השולח שונה מומר עם מין ומיירי במומר לתיאבון. אמנם אף שדעת התוס' דמומר לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת הסכמת הפוסקים אינו כן, דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת ותפילין. ולכאורה קשה לי מהא דאיתא ביו"ד סימן רס"ד סעיף א' בהג"ה מומר לערלות דינו ככותי, ואינו בר מילה, והלא מסתמא מומר לערלות הוי מומר לתיאבון, ואמאי לא מיקרי בר מילה כמו דמיקרי בר קשירה ולשאר דברים, וצריך לומר דהפוסקים