עין המים רד

מצוה מתירין נדר שנדר על דעת חבירו בלא דעת חבירו, והגם שהט"ז ורבים מאחרונים הרעישו שלא לסמוך ע"ז להלכה מ"מ דעת הש"ך משמע שמקיים דעת רמ"א, ויש לדון בדברי הש"ך, דעל מה שסתר ריב"ש דברי התוס' שאין מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות השי"ת לגאול את ישראל, ואעפ"כ הצריך ליטול רשות מן יתרו ולא הלך שלא ברשותו, וכתב הש"ך ליישב ע"פ מה שכתב מהרי"ק ורמ"א דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא דאי אפשר המצוה לעשות אם לא בהתרת השבועה, אבל כל שאפשר שיקיים בלא בטול מצוה לא, וא"כ גבי משה הרי הרבה ריוח והצלה למקום, והיה יכול לגאול את ישראל בלי שיחזור משה למצרים. וצ"ע דלכאורה נעלם מש"ך ז"ל המדרש רבה פ' שמות פ"ג ובריש סדר ויקרא, וז"ל המדרש לכה ואשלחך אל פרעה לכה ודאית (ה' שבסוף התיבה), לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, הרי מבואר במדרש שגאולת ישראל היה מוכרח דוקא להיות ע"י משה ולא ע"י אחר. ותירוץ השני של הש"ך י"ל קצה דהתם הקב"ה היה מצוה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר, א"כ כל שלא הותר אין מצוה. ונראה לי לפרש בזה לשון המדרש בפ' שמות, דהנה לפי לשון הש"ס בנדרים דקאמר על הא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין אלא בפניו, מנה"מ אמר רב נחמן דכתיב ויאמר לך שוב וכו' אמר לו הקב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין, א"כ משמע דדין גמור דכך דינו דהמודר מחבירו צריך להתירו בפניו, ואף לדעת קצת פוסקים שבדיעבד אם התירו מותר, מ"מ לכתחילה איסורא, וכמו שמבואר בש"ע שראוי ליסר אותן אנשים שמזדקקים בזה. אכן המדרש רבה פ' שמות כתב בזה הלשון ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים, אמר ר' יוחנן למדה תורה ד"א שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שלא יחשדנו שהוא נשבע על שקר, שכן אתה מוצא שמשה נשבע ליתרו והלך למדין להתיר שבועתו בפניו שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין, אמר הקב"ה במדין נשבעת לך והתר שבועתך במדין. ומהו לשון דרך ארץ דהא דין גמור הוא, וגם מאי למדה תורה שייך בכאן כיון דהדין הכי הוא וכי בכל הדינים שבתורה נקט לשון למדה תורה ולדברי הש"ך אתי שפיר לשון הש"ס והמדרש יחד כפתור ופרח, דבאמת כיון דמצוה הוא א"צ להתיר בפניו, אלא מצד שהשי"ת צוה לו שילך למדין דוקא להתיר לו שבועתו, שוב לא היה מצוה, א"כ היא גופא תקשה למה עשה השי"ת כן כיון דבאמת איכא מצוה רבה לגאול את ישראל, ולא היה אפשר זולתו, א"כ לא יצוה לו השי"ת לילך למדין, א"כ היא מצוה, ולזה אמר המדרש שהשי"ת עשה כן מצד דרך ארץ, משא"כ הש"ס דקאמר הוי מצד הדין, היינו אחרי שהשי"ת צוה לו כן שילך בשליחותו תו לא הוי דבר מצוה, כמש"כ הש"ך ושוב דינא הכי ולא מצד דרך ארץ רק מצד הדין. וזה נכון. ובאמת כל אלו ההיתרים המה סניפים בעלמא, והוא נגד רוב הפוסקים אשר יסודות ההוראה נשענים עליהם, ועיקר בזה יסוד היתר הראשון מחמת התנאי, ובאופן שיברר התנאי דוקא בעדים דאינו נאמן לבטולי שטרא היכא דכתב בח"י ויש עדים ע"ז, דאין דינו כמו כת"י אלא כשטרח ממש כיון שהעיד עדים על הכתב. גם נדון הת"כ נאמן לומר שלא נתן על זה רק ת"כ בלחיים כנהוג, היכא דליכא עדים שמכחישים את דבריו. והנני נטפל לעושי מצוה להתיר ג"כ השבועה מחמת הטעמים שבארנו. ומחמת שהקדמונים החמירו מאד בהתרת השבועה, ראוי לצרף עוד רב מובהק בהוראה. מנאי אהובו דו"ש יעקב מאיר פדווא: סימן ג' כ"ב חשון תר"א פק"ק בריסק. רב שלום לכבוד אה"נ ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי הישיש המפורסם מו"ה שמואל נ"י מ"ץ דק"ק ביאלאסטאק: הנה קבלתי מכתב שו"ת בארוכה מכבוד מעלתו בקיץ העבר וכו' וכו', וכעת שמתי על לבי וכו' פניתי מעט לכבודו הרמה לעיין במקצת דבריו וזה תורף שאלתו בקיצור. בסופר סת"ם שמכר לאחד כמה זוגות תפילין, והלוקח קנה אותם להולכים למקומות אחרים למוכרן שם, וכשבא הלוקח שם באו אנשים לקנות ממנו התפילין, וחתכו התפר מהתפלין לבדוק הפרשיות, ונמצא שהבתים ריקנים, שהסופר לא הניח שם פרשיות כלל, ושוב כשבא הלוקח בחזרה, ותבע להסופר למה רמיתני לגזול