עין המים רג

כתב הודאתם שמודים שקבלו עליהם בנדר לא עדיף הודאה בכתב מהודאה בפיו ממש, וכמבואר ברמ"א מי שהודה ברבים או כתב שטר והודה שנשבע וכו' אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו, א"כ לפ"ז אם יש עדים בבירור שהיה התנאי כך וכך בודאי יכול לומר אף אם העידו שכבר נשבע, יכול לומר ששבועתו היתה על תנאי הגם שהש"ך הביא על דברי הרמ"א הנ"ל היינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו, אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן, והנוב"י בעובדא דידיה מיירי שהנדר או השבועה נוגע לעצמו כמו שהוזכר שם בשאלה שלא יקרבו לפלוני, אבל הכא הרי התחייב א"ע להיות שו"ב בק' פרעמיסלא והודה שכבר נשבע ע"ז, מ"מ היינו בסתמא שהיה אומר שהיה אנוס או תנאי אבל היכא דאיכא עדים שהיה תנאי פשיטא דנאמן לומר מה שהודה שנשבע היה על תנאי כך וכך, וכמ"ש הש"ך שם בנודר לחבירו ואמר שאנוס היה אם ידענו באונסו נאמן, אבל פשיטא היכא דליכא עדים אינו נאמן להפקיע א"ע מהחיוב. שוב ראיתי למעכת"ה שהביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל ורוצה לומר דנאמן לומר ששבועתו היה על תנאי, וכתב אבל הש"ך כתב דבין אדם לחבירו אין נאמן, וכתב מעכת"ה דהיינו דוקא באנוס הייתי, אבל בתנאי נאמן דלא חציף אינש לאכחושי כיון שיודע שחבירו מכיר בשקרו, והאריך בזה. ולפענ"ד פשוט דאינו נאמן לומר על תנאי היה להפקיע א"ע מחיוב שנתחייב בשבועה, ודמיא להא דח"מ סימן פ"ב דאין הלוה נאמן לומר על תנאי היה לבטל השטר, ואף בעדים עצמם דעת רוב הפוסקים שאינם נאמנים לומר תנאי היה דברינו היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר וכמו שהעלה הש"ך להלכה בחו"מ סי' ק"ט וסי' מ"ו, וסי' פ"ב. ומה שכתב מכת"ה דהא דכתב הש"ך ביור"ד שם דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן לומר שבועתי היה באונס, והכא נמי איכא רגלים לדבר שהיה תנאי שהרי השליש הכתב חיוב שלו אצל הרב אב"ד שם עד שיתקיים התנאי, נראה דאין מזה ראיה דלמא היה התנאי שיתן לו כתב אשכנזי, אבל לא דוגמתו ממש שיהיה נכתב הכתב אשכנזי דוגמת הכתב יהודי דהיינו שיהיה נכתב שקיבל עליו לעולם, ואדרבה קצת רגלים לדבר איכא להיפך, דהא כאשר בא הכתב אשכנזי קבלו הם הכתב תעודה שלו, והוה ליה לצווח שלא ליתן הכתב תעודה כי עדיין לא נתקיים התנאי. ועוד נראה ברור, דהא דכתב הש"ך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן קאי היכא דהשבועה או הנדר היה בע"פ, בזה דעת הש"ך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ששבועתו היה באופן זה, אבל היכא שהתחייב א"ע בכתב וכתב בספר וחתמו עדים פשיטא דאין הרגלים לדבר יכול לבטל כתב, כמו כל שטרי דעלמא דברגלים לדבר לא מבטלינן שטרא: היסוד היתר לדברנו, באופן שנברר בעדים שהיה תנאי גמור, או שאנשי ק"ק פרעמיסלא אין מכחישים אותו בזה, גם נראה מתוך תשובתו שג"כ נכתב חרם היה מועיל ג"כ, אם התנאי מבורר לבטל הכתב, הגם שהיה מקום לדבר קצת אפילו אם יש עדים על התנאי, כיון שיש עדים על הכתב מסתמא כתב ידו ניכר לכל והוי כתרי ותרי, ולפי עדותם משמע שלא היה תנאי, והוי דינא כמו בפ"ב דכתובות, שנים שבאו לקיים השטר ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר דינו כתרי ותרי, אלא דבזה י"ל כיון דתרי ותרי ולא קרעינן ולא מגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה והשוחט מיקרי תפס בעצמו שלא להיות משועבד לאנשי ק"ק פרעמיסלא, ורק מצד חומר השבועה קי"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, ויכול לומר שהאמת כדבריו שהיה תנאי, ואף לענין דאשת איש דחמיר בתרי ותרי היכא דניסת לאחד מעדיה, גם היא אומרת ברי לא תצא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש: ונבוא לשאר סניפין שכתב מכת"ה, הגם שהיה השבועה ע"ד הרבים יש לו התרה לדבר מצוה כמו דקי"ל בש"ס גיטין פרק השולח דלדבר מצוה יש לו התרה, וזאת ג"כ מיקרי מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כדאיתא בפוסקים, ועוד שהיא מצוה דרבים להסיר מכשול מק"ק לבוב כמו שמתנצל בתשובתו דלא סגי בלא"ה ע"פ פקודת הקיר"ה, הגם שריב"ש ז"ל כתב בתשובה שאם רבים אומרים שלא להתיר לו לצורך מצוה אין מתירין אותו, והביא הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח נדחק מכת"ה לחלק בין מצוה למצוה, ועוד השיב מכת"ה דאף דקי"ל דהנודר על דעת חבירו אין לו התרה אלא מדעתו, סמך מכ"ת על דעת רמ"א שהביא יש אומרים דלדבר