עין המים רב

שבלב כיון דאמר הכי מקמי דליזבין ובשעת זביני לא אמר הכי הוי דברים שבלב ולא מהני. ושוב האריך כת"ה הרי בש"ס כתובות (דף ע"ד) חליצה מוטעת כל שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, ורצה הש"ס לומר הטעם כיון דעשה מעשה אחולי אחליה לתנאיה, ותמהו שם התוס', וכי סלקא אדעתיה שלא יועיל שום תנאי לבטל וכו', ותירצו דס"ד דהש"ס משום שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין, א"כ מבואר דלמסקנא דהש"ס אף שלא הזכיר התנאי בשעת גמר הקנין מועיל שפיר לבטל הקנין, ובגוף התנאי של בני גד וב"ר ג"כ מוכח כן, דהא מרע"ה התנה עמהם מקודם, ולאחר שהתנה עמהם משה, צוה בסתם ליתן להם. ונדחק מעכת"ה לפרש דעת הר"ן להשוות לדעת הפוסקים בדוחק, ולפענ"ד נראה בפשיטות להשוות דעת הפוסקים להדדי ע"פ מ"ש הרדב"ז בתשובה חלק ב' סי' תקצ"ב, שאלה על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שרוצה ליתן לה על מנת כן וכן, ומיד הלכו עדי הגט, ובאו עדים ונתנו לה סתם מאי מגורשת בתנאי, או בלי תנאי. תשובה הדבר ברור שאם היו שם עדים הראשונים ששמעו התנאי מפיו והם עדי מסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע"פ שמסרו להם סתם ודאי על תנאי הראשון סמך וכן כתבו הראשונים ז"ל, אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלי תנאי, אע"פ שהוא צווח שעל תנאי ראשון סמך, שהרי עדים הללו משוו לה מגורשת בלא תנאי דקי"ל כר"א עדי מסירה כרתי, ואפילו למ"ד עדי חתימה כרתי הרי לא נחתם הגט על תנאי, ותו כיון שהוא יודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הוזכרו בשעת מסירת הגט, אחליה לתנאיה והשתא הדר ביה ואין שומעין עכ"ל. למדנו מדברי הרדב"ז דעת הראשונים בזה, דאם היה כבר תנאי בפני עדים בין איש לאשתו, ובין מוכר ולוקח, ואח"כ נגמרה המכירה בפני אותן העדים שידעו התנאי, אף שנגמר בסתם אמרינן על דעת הראשונה נעשה, אבל היכא שהיה בפני עדים אחרים שלא ידעו התנאי אף שכבר נגמר השטר בפני עדים אחרים, מ"מ כיון שבגמר הענין לא ידעו העדים מהתנאי אחולי אחליה לתנאיה, אף שמחשב ואומר שבלבו היה התנאי אינו כלום, ואמרינן בזה דברים שבלב אינן דברים, כיון שלא התנה בפניהם, מאחר שלא ידעו מהתנאי כלל, ובהכי א"ש דברי הפוסקים דלא פליגי אהדדי, דרמ"א מיירי שכתבו העדים שטר סתם ובפניהם היה התנאי מעיקרא, כמו שמשמע דקדוק לשונו שכתב על תנאי הראשון כתבו, וזה לא שייך אלא כשידעו מהתנאי, וכן הסוגיא דכתובות (דף ע"ד) לשיטת התוס' לא בעינן שיזכיר התנאי בשעת גמר הקנין, רק כיון שהזכיר התנאי מקודם לכן אמרינן דעל תנאי הראשון היה המעשה, היינו שהעדים שהיו בשעת גמר הקנין ידעו מהתנאי, ואמרינן דסמך על זה, ולא צריך להזכיר בשעת גמר הקנין, ולא הוי כלל דברים שבלב כיון שכבר התנה מקודם, משא"כ הר"ן ז"ל בקדושין מיירי שהתנו מקודם בתנאי כפול עם הלוקח ואח"כ נעשה הקנין בפני עדים אחרים שלא ידעו תנאי זה מיקרי דברים שבלב ולא יכול לומר על התנאי הראשון סמך כיון שהעדים לא ידעו כלל מהתנאי. וזה ברור: נמצא לפ"ז בנדון דידן דמסתמא בשעת גמר הקנין היו אותן אנשים שהתנה בפניהם התנאי, אמרינן דעל תנאי הראשון סמך. אך כל זה אם השוחט יש לו שום עדים על זה שהיה התנאי, או שאנשי ק"ק פרעמיסלא אינם מכחישים אותו בזה, כי בלא"ה פשוט שאינו נאמן, וכמבואר בח"מ סי' פ"ב היכא דהוציא המלוה את השטר אינו יכול הלוה לומר על תנאי היה, ודינו כמו שטוען פרוע דהמלוה נאמן בשבועה וכו', וא"כ שיש לו עדים ע"ז יש לו היתר יותר מרווח ע"ז. ופשוט דלמה שהחליט כת"ה בתחלת דבריו כי לא היה התנאי בשעת קבלת השבועה, אני אומר כפי לשון נוסחאות שטרות שנהגו לכתוב הכל בלשון עבר, כמו וקיבל עליו בשבועה, אין כאן קבלת שבועה אלא היא הודאה על שעבר שקיבל עליו בשבועה, ועיין בנוב"י מה"ת חלק יור"ד סי' קמ"ה כתב באמצע התשובה בזה הלשון, אבל באמת כבר מבואר בנוב"י שאפילו אם נסכים דכתיבה מיחשבא ביטוי שפתים היינו כשכותב לשון הזה שכותב הנני נשבע או הנני נודר, ואנן אמרינן שכתיבה זו מיחשבא ביטוי, והרי היא כשבועה וכנדר שמקבל עליו לדעת מי שסובר דכתיבה הויא כדבור, אבל כאן אפילו נסכים שזה ששמעו מהסופר וחתמו הוי כביטוי מ"מ גם בכתבו של הסופר לא נאמר שהם נודרים, אבל כתב לשון עבר קבלנו עלינו וכו', שמשמעותו שכבר קבלו ולא עתה, וא"כ