עין המים קצז

היאך יכולים להוציא ממון בחזקה. מיהו מצינו כה"ג בכתובות (די"ב ע"ב) דסובר ר"ג דברי ושמא וחזקת הגוף יכולים להוציא ממון א"כ י"ל דהוי כמו חזקת הגוף דיכולים להוציא בשביל זה ממון, אך שם קאמר הש"ס בר"פ האשה שנתארמלה ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל לא בברי וברי, ויש מחלוקת בזה בד' הראשונים דקצתם סוברים דהש"ס מתיר למעט גם שמא ושמא ודוקא ברי ושמא סובר ר"ג דחזקת הגוף מועיל וקצתם סוברים דגם בשמא ושמא מועיל חזקת הגוף רק למעט ברי וברי ובשמא ושמא מועיל חזקת הגוף וכמו שהארכתי בזה בס"ד הרבה בחיבורי בח"ב, א"כ אי נימא דחזקת הגוף מועיל בכאן הוה תליא במחלוקת הראשונים הנ"ל אי בעינן דוקא ברי ושמא או שמא ושמא מועיל ג"כ. עכ"פ נראה דעת הרמב"ם דסובר בזה דחזקה דרבא מועיל דוקא לענין איסור ולא לענין ממון ובזה היינו יכולים להשוות ד' הרמב"ם בכל המקומות שהבאתי: ולכאורה יש להוכיח מש"ס גיטין דס"ד ע"ב דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא אפי' להוציא ממון דפריך הש"ס למאן דס"ל דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מהך משנה כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים ופריך הש"ס האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אייתי שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ומשני שאני שתופי מבואות דרבנן, וקשה אמאי לא נוקי דלא אייתי שתי שערות רק דהגיעה לכלל שנים וסמכינן אחזקה דרבא לענין עירוב אבל להשתעבד עדיין יכול בה כיון דקי"ל ע"ע גופו קנוי לו ואין מוציאין ממנו מחזקה, א"ו סובר הש"ס דגם ממון יכולים להוציא בחזקה זו. ולכאורה אם נימא דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא הוא כלל רק למיאון היה ג"כ ניחא דעדיין לא ידע הש"ס דשתופי מבואות דרבנן א"כ כיון דמדאוריי' הוי ספיקא סברת הש"ס דא"י לזכות לענין עירוב ג"כ א"כ פריך הש"ס שפיר. אך זה אינו נראה דאטו לא ידע המקשן דשתופי מבואות דרבנן, רק דסברת המקשן דלענין לזכות אחרים אין סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמו דקאמר אח"כ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון א"כ כיון דשתופי מבואות דרבנן ובספיקא אזלינן לקולא א"כ מאי פריך הש"ס נימא דמיירי דהגיעה לכלל שנים ולא נבדקה בסימנין דלענין עירוב דרבנן אזלינן בספיקא להקל ואמרינן דגדולה היא אבל עדיין יכול הרב להשתעבד בה כיון דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא היא, א"ו משמע דסברת הש"ס דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא להוציא ממון. וזה ראיה נכונה לענ"ד: ח עוד הביא הגאון נ"י בתשובתו להוכיח מד' הרשב"א בחי' ליבמות דף ל"ד גבי ד' אחים שנשאו ד' אחיות והוחלפו דמוקי לה הגמרא בשופעות מתוך יב"ח וכו', ופירש"י דבהביאו שתי שערות כולהו בהדדי קאתו, והקשה הרמב"ן ז"ל היאך אפשר שיביאו כולן ב"ש בב"א, וכתב רשב"א ז"ל לתרץ דברי רש"י אליבא דרב דאזיל בתר השתא ואמרינן מדהשתא בוגרת ה"נ בסימני נערות אם בדקו ומצאו לכולן מחזקינן למפרע לכולם עד י"ג שנה ובשעה אחת משמע להדיא דשמואל לא משכחת לה ולא מחזקינן כלל למפרע אף דאיכא חזקה דרבא דאל"כ אף לשמואל ניחא שהרי איכא חזקה דרבא. וכתב עוד לדקדק מד' הרשב"א ביבמות דוקא באותו יום מחזקינן למפרע כגון שבדקה באותו יום כלות י"ג ויום אחד והחזקה הוא אינו אלא להחזיק מערב עד בוקר למפרע ודמיא להא דרב בבוגרת אבל אם לא בדקום עד אחר כמה ימים ומצאו להם סימנין לא מחזקינן למפרע אפי' לרב דאין מחזיקין כ"כ רק באותו יום עצמו וזה דלא כדעת הרא"ש בתשובה שהביא להלכה בח"מ סי' ל"ה דמחזקינן למפרע. ועוד הוכיח כן מד' הרמב"ן הנ"ל מדהקשה על פירש"י דאיך אפשר שיביאו כולם כאחד, ואי ס"ל חזקה דרבא חזקה גמורה היא ובפרט בצירוף חזקה דהשתא יש לנו לומר שהוחזקה בשערות מעת שהגיעה לכלל גדלות, ובעניותי איני רואה מזה ראיה כלל דשם קאמר בש"ס בהדיא ואבע"א באיסור בב"א ואליבא דר"ש, ור"ש ל"ל בהדיא חזקה דרבא כמו דאיתא בנדה מ"ח ואבע"א לאחר הפרק ור"ש ול"ל חזקה דרבא ומה"ט פסקו התוס' שם בשם ר"ח דלא קי"ל כחזקה דרבא כיון דר"ש ל"ל חזקה ואפי' למ"ש רב אלפס בפ' ב"ש דלא נתברר בהדיא אי ר"ש לית ליה חזקה דרבא די"ל תירוץ קמא בש"ס שם ואבע"א בתוך הפרק ור"י עכ"פ מוכרחים כל הראשונים לתרץ הסוגיא דיבמות בע"א לא מכח חזקה דרבא כיון דאליבא דר"ש קאי התם ולר"ש ל"ל חזקה דרבא, וע' ברשב"א ביבמות דהקשה שם לפירש"י מכח קידושי