עין המים קצו

מבואר להדיא מדבריו דאיירי שעתה הגדילה מצאו לה סימנין רק שלא נבעלה מי"ב שנים ואילך ופירוש דבריו ז"ל שאלו נבעלה אז אף שנמצאו לה סימנים היינו חוששין שמא הביאה סימנים אז והיתה ספק מקודשת אבל לא ודאי דשמא לא הביאה סימנין אז אף שנמצא עתה סימנים לא מחזקינן למפרע משעת י"ב ואילך רק דלמא השתא הוא דאתי והוי ספק מקודשת, והאריך בזה הגאון נ"י. הנה הלח"מ שם בה"ו כתב בפירוש בד' הרמב"ם שלא כד' הגאון נ"י והיינו דקשיא ליה בד' הרמב"ם שאם בא עליה אחר שהגיעה לסימני נערות ונמצא לה עתה סימנים ראוי להיות מקודשת ודאי, וכתב דכוונת הרמב"ם אחר שהגיעה ר"ל שבדקוה ולא מצאו לה שערות ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ"ש הרמב"ם ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה אלא רק שיהיו לה שנים ולא ידענא אם הביאה סימנים הגדילה מיקרי וע"ש: הן אמת פשטות לשון הרמב"ם מורה יותר כמו שהבין הגאון נ"י אך נראה דיש לדייק קצת בהלכה הקודמת שכתב הרי שנבדקה ולא נמצא לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיע הזמן הראוי לסימנים ה"ז חוששין לה וכו' ולא כתב הרמב"ם רבותא יותר אף שנמצא לה עתה סימנים הוא ספק שמא בשעת הקדושין לא היו לה סימנים, הגם די"ל דהרמב"ם נקט לרבותא להיפך דאף דלא נמצא לה סימנים ה"ז ספק מקודשת מ"מ היה דחוק אצלי אם היה כוונת הרמב"ם שהרי לא בא עליה אחר שהגיע לשני נערות ר"ל שהביאה סימנים מ"מ חוששין שמא בעת הקדושין לא היו לה סימנים, היאך יכתוב הרמב"ם דין זה מה שהוא חידוש גדול בדרך שלילה ולא ישמיענו דין זה בביאור. לכן יותר מטין שכוונת הרמב"ם שהרי לא בא עליה וכו' עד שנחוש שמא הביאה סימנים נמשך להלכה הקודמת ומיירי באמת שלא נמצא לה עתה סימנים לכן מדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרע לענ"ד. ויש לדייק לכאורה מדברי הרמב"ם פי"א מהל' נדרים ה"ג כתב ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום א' אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהם קיימים והקדשן הקדש ונדריהם נדר ואע"פ שלא הביאו ב' שערות עכ"ל. ומשמע מדבריו דהוי דבריהם קיימים בודאי ולא מטעם ספק הרי דסובר דרבא הוי חזקה אלימתא, ובמ"ל הניח ד' הרמב"ם בצ"ע מש"ס דמ"ה דקאמר הש"ס ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא משמע כל דלא אייתי שתי שערות נדריו נבדקים, ולק"מ לענ"ד לפמ"ש המהרש"א בגמ' להקשות זה דאימא דאיירי בלא בדקו וכיון שהגיע לכלל שנותיו אוקמיה אחזקה שהביא ב' שערות, ותירץ כיון דלאחר זמן אינו אלא משום הבאת שערות הו"ל למיתני במשנה רבותא טפי אפילו תוך זמנו דבשערות הוי סימן וע"ש שהאריך, א"כ נהי דהש"ס לא רצה לאוקמי הכי מ"מ הדין אמת דבהגעת זמן אין נדריו נבדקים אף בלא הגעת שערות מזה מטין ד' הרמב"ם דספק דחזקה דרבא הויא חזקה אלימתא: ז אך קשה מד' הרמב"ם פכ"ט מהל' מכירה הי"ב שכתב קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב אע"פ שא"י בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין, ע"ש בה"ה, ול"ל שהביא שתי שערות כיון דחזקה דרבא אלימתא היא. וכן קשה מד' הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ה"ח קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה א"צ בדיקה וא"ל אין מקבלין עדותו עד שיבדק וע"ש, ואמאי לא סמכינן אחזקה דרבא כיון שהיא חזקה אלימתא ולכאורה היה אפשר כיון דאמרינן דחליצה בעי בדיקה, וע"כ הטעם אף דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא מ"מ היכא דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה כמ"ש הרשב"א בריש חולין א"כ י"ל דטעם הרמב"ם בכל הני משום דלא סמכינן אחזקה. אך באמת משמע מל' הרמב"ם הנ"ל פכ"ט מהל' מכירה כל שלא הביא ב' שערות אין מכירתו מכירה כלל ואף דליתיה לקמן למבדקיה ואמאי לא סמכינן אחזקה אם הוי חזקה אלימתא. והנראה לענ"ד בזה אף אם נימא דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא היינו לענין איסור ושאר דברים אבל לענין ממון לא סמכינן כלל אהך חזקה נהי דהויא חזקה מ"מ כיון דרובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש בחזקה שא"י להוציא ממון, ודעת התוס' ב"ב קנ"ד ע"ב ד"ה ועוד סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה שהקשו שם מכח חזקה דרבא יש להוציא ממון וכמו שהאריכו בזה האחרונים ובתשובות נודע ביהודה באמת צריך להתבונן וכי היאך