עין יצחק חלק ב צח

דישבע הבעל בשבועה חמורה בפני הב"ד וע"ד הב"ד דמגרשה ברצונו הטוב ובלא שום תנאי כלל ואף בלבו אין שום מחשבה אחרת לבטל את הגט רק כפיו כן לבו ומחשבתו הרצויה לגרשה מרצונו הטוב ובגט כשר כד"ת. והא היכא דמוציא בפיו בפירוש להשבועה אז לא שייך בטול בלבו כלל וכמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ד גבי שבועת אונסין בזה"ל ובלבד שלא יוציא בפיו שום דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו עכ"ל הרמ"א. וה"ה בזה דכיון דנשבע הבעל שמגרשה בל"ש ברצונו הטוב ובלא שום תנאי בעולם כלל הן בפיו והן בלבו ובמחשבתו. ובכה"ג לא הקילו אף בשבועות אונסין וכמש"כ התוס' והר"נ בנדרים (ד' כ"ח) דאם אמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא מפיו אף גבי אונסא כו' עכ"ל הר"נ. וגם דהא בשבועה ע"ד חבירו משמע בתוס' שבועות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה גמר בלבו להוציא כו' דמסתפקין בזה וכמו שכתבו שם בזה"ל ואי הוי אמרינן דגבי אונסא אפילו מדירו על דעתו שרי כו'. דמשמע דמסתפקין בכל נדרי אונסין אם אומר על דעת המאנס דאפשר דאין זה בכלל נדרי אונסין א"כ ה"ה בנ"ד דנשבע הבעל ע"ד הב"ד. ויש לצרף זה ג"כ לנ"ד: ז) ועוד דהנה כתב הדגול מרבבה ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ד בש"ך ס"ק ל"א דהיכא דהשבועה הוא לשקר בשעה שמוציא מפיו דבכה"ג אינו בכלל נדרי אונסין. א"כ היכא דנשבע הבעל בפני ב"ד ע"ד הב"ד דמגרשה בלב שלם וברצונו הטוב וכפיו כן לבו ובלא שום תנאי בפיו ובלבבו ובמחשבתו כלל. א"כ אם הי' כוונתו לבטל הגט ע"י איזה תנאי וביטול. א"כ הא הוציא השבועה מפיו לשקר. וגם יכלול בשבועתו שהביטול מודעות הוא ג"כ בל"ש ומרצונו הטוב בלי שום תנאי כלל בפיו ובמחשבתו. ומה שנכתב בגליון מהרש"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ד בשם תשובה א' דמה"ת גם בלא חשב בלבו אינו שבועה. אין זה ברור וקצרתי. ואף דנימא דהא יכול לשאול על שבועתו עכ"ז הא כיון דקיי"ל צריך לפרט את הנדר וכמבואר בגיטין (דף ל"ה) וביו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד. א"כ כיון דצריך לפרט שבועתו ואז כשיודיע שבועתו דהי' ע"ד הגט שלא יהי' בו פסול וביטול. ממילא לא יתירו לו כלל ואף כשיהי' ת"י מודעא מ"מ אין לחוש שמא יזדקקו לו להתיר שבועתו דמי יאמין לו ע"ז ולהכניס א"ע בענין זה. ואף שהמגן אברהם בסי' קכ"ח ס"ק נ"ז כתב בזה דגבי מילתא דאיסורא החמירו טפי וכ"כ הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ל"ו דאפשר דלענין איסור לא סמכינן על התירוץ דצריך לפרט הנדר כו' עיי"ש. מ"מ זהו רק דיכולין לתקן בעצה ע"י דעת רבים כמבואר שם. אבל לדינא אין לנו לחלוק על המבואר בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד כנ"ל. ומש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ה ע"ב) בד"ה אבל נישאת כו' וי"ל דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם כו'. אין זה שייך לחוש בנ"ד כיון דנשבע בפיו בפירוש לפני הב"ד כן: ח) ועכ"ז קשה לסמוך על העצה הזאת בלבד דהא אכתי יש לחוש דישיג איזה אנשים שיזדקקו להתיר שבועתו דהא כמה אינשי דלא מעלי איכא בשוקא ובפרט דיש לו מודעא ת"י שהי' לו אונס שהי' מוכרח לגרשה ויאמרו דעושים מצוה. וגם הא הדין הוא דבפרט לאחד מן המתירים סגי ועיין בתשובת ר' עקיבא אייגר זצ"ל סי' ע"ג וקצרתי. וכן לא שייך בזה לומר דישבע ע"ד רבים וכיוצא דהא לדבריו וכן ע"פ מודעא בעדים שיהי' לו א"כ אדרבה מצוה להתיר נדרו ושבועתו בכה"ג כידוע פשיטותו בזה וע"כ קשה לסמוך ע"ז לבד. ולכן נראה לי לדון העצה הזאת כן והוא כי תיכף לאחר שיגרשה כד"ת עם הביטול מודעא כו' ותיכף לאחר נתינת הגט לידה כדין ישבע הבעל בפני הב"ד כי הגט שגירש כעת את אשתו לפניהם הי' גט כשר כדין ובלא שום ביטול ותנאי כלל אף בלבבו ומחשבתו רק בלב שלם ומחשבתו הרצוי' וברצונו הטוב לגמרי וכן הביטול מודעות ותנאים שעשה בעת נתינת הגט היו הכל בל"ש ומרצונו הטוב ובלא שום מחשבת ביטול ותנאי בעולם כלל ובאופן שתהי' מותרת לשוק ע"י הגט שנותן לה. ויודיעו לו מקודם נתינת הגט לידה כי תיכף אחר נתינתו ישבע כפי נוסח הזה. והיכא דנשבע תיכף לאחר הנתינה אין לחוש לשכחה וכמבואר בכתובות (דף ל"ג) דאמרו ניתרי מעיקרא אמרי אישתלין ניתרי בשעת מעשה כו'. וכמש"כ הר"נ בפ"ז דשבועות והובא בש"ך ח"מ סי' ל"ד ס"ק ח' ובש"ך סי' צ"ב ס"ק א' דבזמן קרוב ודאי לא שכח. וכיון דנשבע תיכף לאחר נתינת הגט על מעשה העבר בזה לא שייך חשש דישאל על השבועה. דהא לא מצינו שאלה והתרה על נשבע בהענין העבר בשבועת שקר. וכמו בנשבע לשקר שלא אכלתי או שאכלתי דבזה כיון דיצתה מפיו לשקר בעת שנשבע לא משכחת ביה שאלה והתרה. ואם הי' כוונתו בעת נתינת הגט והביטול מודעי על איזה ביטול ותנאי ומצד האונס ובלא ריצוי בל"ש. א"כ הי' שבועתו על העבר בשבועת שקר בעת שהוציא השבועה מפיו. וכיון דנשבע ע"ז ודאי נאמן דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי אף דאינו נאמן על למפרע עכ"ז נאמן על להבא וכמו שכתב הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק א' דהדין הוא דפלגינן דבורי' ע"ש. וכיון דבידו לגרשה נאמן על להבא: ט) ואף דקיי"ל לדינא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן גם על להבא וכמבואר בסי' קנ"ב סעי' א'. הא הטעם הוא כמש"כ התוס' בב"ב (דף קל"ד) דזהו משום דאם אי' דגירשה קלא אית ליה. א"כ בהנ"ד שלנו לא שייך זה הסברא. וכן להטעם שכתב הרמב"ם פ' י"ב ה"ג ה"ה והובא בב"ש שם ס"ק ג' ג"כ לא שייך בנ"ד דהא עיקר הטעם של הרמב"ם שם דאומרים לו אם אמת הדבר. הא אתם קיימים גרש אותה בפנינו. וכמש"כ בספרי נחל יצחק סי' פ"ב בכללי מיגו בארוכה דמצד דיכול לתקן הדבר ולגרשה בפנינו אתו עלה והארכתי שם. א"כ בנ"ד לא שייך סברא זו דהא אי נימא דלא נאמינו במה שאומר שגירשה מרצונו הטוב ונתרצה ע"ז באמת. א"כ אינו יוכל לתקן כלל לפ"ז החשש. וע"כ בכה"ג העיקר לכ"ע דנאמן הבעל משום דהוי בידו כיון דאינו שייך בזה לומר אם אי' דגירשה קלא אית ליה כנ"ל. ובפרט דנשבע הבעל ע"ז ודאי דנאמן הבעל. וגם מצינו דשבועה לשעבר חמירא ביותר משבועה דלהבא כמבואר בשבועות (ד' כ"א וד' מ"ו) דשבועה לשעבר חמירא לפי דהוציא לשקר בפיו. וע"כ יותר טוב להשביעו תיכף לאחר נתינת הגט כנ"ל. ובזה יצאנו מן חשש שישאל על שבועתו: י) ולכן עצתי בזה שיודיעו להבעל מקודם הביטול מודעות ונתינת הגט כי תיכף לאחר נתינת הגט לידה ישבע הבעל שכוונתו ורצונו הי' בכל זה ברצונו ובל"ש ובלא שום תנאי ובטול בלב כלל וכפי שכתבתי לעיל. וגם יבארו לו כי אף במקום אונס ממון הדין הוא דאסור לישבע לשקר היכא דאינו מבטלו בלב ע"י איזה תנאי וכיוצא. וכיון דזה אסור מן הדין ע"כ יראה להתרצות על נתינת הגט והביטול מודעות והתנאים הכל בל"ש ומרצונו ברצון גמור כדי שלא יוכשל בעונש שבועת שקר במה שישבע לאחר הנתינה. ואז כשישבע הבעל לאחר הנתינה ותיכף לאחר הנתינה וכפי הנוסח שכתבתי לעיל ובחומר ואיום השבועה לפני הב"ד וכפי ראות עיני כת"ר לבארו היטב בהנוסח שבועתו כדי לצאת מחשש איזה דבר שיכול להעלות על דעתו. [ועיין ביו"ד סי' רל"ב בט"ז ס"ק י"ז וקצרתי]. ואז יש לסמוך על עצה זו ולהגיד לה כי על אופן הזה תוכל להיות בטח בלא חשש כלל. ולגמור עם בעלה וכפי שכתב כת"ר כי בלתי זה לא יוגמר ביניהם בשום אופן כלל: יא) וכן עצת כת"ר הוטב בעיני והוא כי הבעל ימכור כל התביעות שיש לו על זוגתו בדמים קלים ויקבל המעות ע"ז מן הקונה ומעתה הרי הבעל אין אנוס על הגט. והסך אשר יקח מזוגתו הוא עבור מה שנותן לה הגט. והתביעה על אשתו אין שייך להבעל כי מכורים הם לאחר שקנה זה במעמד שלשתן. וזהו עצה נכונה ג"כ. ולרווחא דמילתא יעשה כת"ר לשני העצות הללו כי טובים השנים ביחד כן דעתי בכ"ז: ידידו יצחק אלחנן החופ"ק.