עין יצחק חלק ב סד

לבא לערער עכ"ל הרדב"ז. ובסי' ק"ל בב"ש ס"ק א' הקשה בשם תה"ד דהאידנא דנהגו לקרוע את הגט דאינו עומד לראיה כלל דלמה צריכים העדים לחתום. ותירץ כדי לצאת אף אליבא דר"מ א"כ לפ"ז האידנא דאין הגט עומד לראי' כלל דהא קורעין אותו וגונזין אותו אצל הרב כמש"כ בתה"ד בסי' רל"ב. א"כ ליכא כלל האידנא חשש לעז. שדווקא בזמן הקודם דהיתה סומכת האשה על הגט דיהא לראי' בידה ותנשא או לגבות כתובתה אזי שפיר יש חשש לעז משום דהיא סומכת על סמך הגט שהוא לראי' בידה וע"כ יערער הבעל לומר דלא גירשה. אבל האידנא דאינה סומכת על הגט כלל דהא הרב קורעו וגונזו אצלו ועל כרחך היא אינה סומכת על הגט רק על עדים או על הכתב מב"ד שכותבים שהאשה המוכ"ז נתגרשה מבעלה דהא בהכתב ראי' א"צ לכתוב שמה כלל וכיון דלא שייך בזה הטעם דלעז ע"כ יש להקל בזה"ז היכא דאין בו שינוי דפסול מה"ת רק מדרבנן כיון דבטל הטעם: כג) אך יש לומר דהא הוי דבר שבמנין דקיי"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. ומצאתי בספר ברית אברהם בח' אה"ע בתשובה מ"א שכתב כלל מחודש בהא דדוקא דבר שבמנין שהוא דבר הרשות אבל בדבר מצוה מותר אף בלא מנין אחר היכא דבטל הטעם. ומה"ט כתב בהא דיבמתה דהוי מן חמש נשים דיש להקל דנאמנת יבמה להעיד ובמקום עיגון דהא אשה מצווה על שבת. והוכיח זה מהא דיו"ד סי' קנ"ט דמותר להלוות בריבית לא"י וכו'. והקשה דהא הוי דבר שבמנין בשלמא לאידך טעם דעכשיו הוי הכל כדי חייו ניחא דגם בזמן הש"ס מותר להלוות לכדי חייו ודומה להך דגילוי. אבל להך טעם קשה הא הוי דבר במנין וע"כ מוכח משום דמצוה להלוות כו'. והא דריש ביצה בשובו לכם לאהליכם דמפיק מזה לדבר שבמנין דהוי דבר מצוה יתרץ זה יפה יע"ש. עכ"ל הברית אברהם. ובאמת ז"א ראיה לענ"ד דהא בגמ' מבואר התם דת"ח מותרין להלוות כו' משום דלא שייך התם שמא ילמוד ממעשיו. אלמא דבזמן הש"ס ג"כ אינו אסור רק היכא דשייך שמא ילמוד ממעשיו. א"כ ה"ה האידנא דלא שייך טעם דילמוד ממעשיו כמש"כ הט"ז זה ביותר ביאור. דומה ממש לגילוי. ונדחה ראיות הברית אברהם: כד) אך נראה לענ"ד להוכיח כסברת הברית אברהם הנ"ל מהא שהקשו התוס' בגיטין (ד' י"ח) בד"ה הנהו קלא אית להו דהקשו דבזמה"ז למה כותבין זמן בגיטין הא האידנא לא שייך שמא יחפה. ותירצו ג' תירוצים וגם הרא"ש תמה שם יע"ש ונדחקו ליישב זה. ויש להקשות עליהם דמה הרעישו בקושיא הנ"ל הא יש לומר בפשיטות דלכן פסול גט שאין בו זמן משום דהוי דבר במנין. ובפרט הא הרא"ש פסק בריש ביצה להדיא דדבר שבמנין אף שבטל הטעם צריך מנין אחר וכו'. א"כ הי' להם לומר דלכן פסול גט שאין בו זמן משום דצריך מנין אחר. וע"כ מוכח דקושייתם הוי דאיך יפסול גט שאין בו זמן אף במקום עיגון דהא אשה מצווה על שבת יצרה וכסברת הברית אברהם הנ"ל. ואין לומר דלכן לא תירצו התוס' כנ"ל משום דתקשי דלמה לר' יוסף להוכיח מכרם רבעי בריש ביצה הך דבר במנין הא יש להוכיח זה מהא דגט שאין בו זמן דפסול האידנא די"ל דר' יוסף סובר להוכיח אף למאן דס"ל דתקנו זמן משום פרי וע"כ מוכח כסברת הברית אברהם הנ"ל. וכן יש להעיר בתוס' ר"ה (דף ל"ב ע"ב) ד"ה בשעת גזירת כו' וקצרתי. א"כ לפ"ז יש מקום להקל בשינוי שמו ושמה היכא דלא נפסל מדאורייתא דלא תצא בזה"ז דהא עיקרו הוא מהך משנה דשינה שמו ושמה דתצא והתם הטעם הוא משום לעז. וכמש"כ הראשונים בגיטין (ד' ל"ד) כנ"ל. א"כ גם בזה נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון דבכל פסול דרבנן בשינה שמו ושמה דאינו פסול רק מחשש לעז שיאמרו דאחר גירשה א"כ הא האידנא לא שייך זה. ומחמת דבר שבמנין הא נתבאר בעז"ה דלא שייך למיפסל גיטא משום דבר שבמנין דהא אשה מצווית על שבת יצרה וכסברת הברית אברהם הנ"ל: כה) ואף דכל האחרונים החמירו גם בזה"ז לפסול גט ששינו שמו ושמה אף בשינוי שאינו גמור. יש לומר דבאמת אם לא ניסת מבעי להיות גם בזה"ז פסול משום דדומה להי' במזרח וכתב במערב דקיי"ל דלא תנשא וכמבואר בסי' קכ"ח משום דשינה במה שצריך לכתוב לכתחילה אסורה להנשא משום דמשנה ממטבע דטבעו חז"ל בגיטין או משום דחתמו שקר. (ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"א וקצרתי). ודוקא בשינה מקום לידתו הכשירו משום דא"צ לכתוב לכתחילה ע"כ לא קיימי עדים עלה וכמו שהאריכו המפרשים בפי' התוס' בגיטין (ד' פ'). וכיון דחזינן דהי' במזרח וכתב במערב קיי"ל דלא תנשא וניסת לא תצא וכמש"כ הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק ד' משום דקיי"ל כרבנן דס"ל דמחמת משנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין לא אמרינן דתצא בניסת. אך בשינה שמו וכו' החמירו חז"ל ומודו דתצא דזהו משום חשש לעז. וכמש"כ הרא"ש בגיטין (ד' פ') בשם ר"ת. ועפ"ז תירצתי לעיל קושית הגאון רע"א זצ"ל שהקשה דלמה צריך הרא"ש ליתן טעם משום לעז ולא משום שחתמו שקר וכתבתי דזהו משום דהרא"ש כתב זה בשם ר"ת. ור"ת אזיל לשיטתו דס"ל לקמן גבי הי' במזרח כו' דרבנן ס"ל דלא תנשא ואם ניסת לא תצא. הרי משום דחתמו שקר לא מפקינן מבעלה. וע"כ מוכח דשינה שמו ושם עירו הוי הטעם משום לעז ולכן תצא והוולד ממזר ומתורץ קושיית הגאון הנ"ל. ומה דיש להעיר עפ"ז בהך דגיטין (ד' פ') דמקשה הש"ס הי' במזרח כו' אלימא בעל היינו שינה שמו ושמה כו' אין זה קשה כלל וקצרתי: כו) וע"כ בזה"ז בשינה שמו ושמה היכא דלא הוי שינוי גמור ולא נתבטל הספירת דברים כנ"ל יש לדון דאין לנו להוציאה מבעלה אם ניסת משום דאף דעדים חתמו שקר ושינו ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין דקיי"ל דלא תנשא עכ"ז הא מחמת טעם זה הדין דלא תצא וכמו דהי' במזרח כו'. ועיקר הטעם דתצא הוא משום לעז א"כ האידנא דלא שייך לעז. יש מקום לדון דלא תצא ודבר שבמנין לא שייך בזה כנ"ל. וע"כ יש לדון בנ"ד דלא תצא. ואף דמעכ"ת כתב בנ"ד דעדיין לא נבעלה. עכ"ז הא הדין דבפסולי דרבנן היכא דניסת לא תצא ואפילו לא נבעלה ג"כ לא תצא וכמבואר בסי' ק"נ סעי' א' וכמש"כ הגט פשוט בסי' קכ"ח ס"ק ו' דהא דפסולי דרבנן דלא תצא אף דלא נבעלה וגם בנתקדשה ולא נכנסה לחופה ג"כ לא תצא כיון שנתקדשה כבר עכ"ל הג"פ. א"כ יש לדון בנ"ד דלא תצא: כז) וכן מש"כ לעיל לדון להיתירא בנ"ד מחמת דהעדים לא פשעו כיון דהרב המסדר ציוה להם לכתוב בשם חסיא. הנה באמת אף היכא דלא פשעו העדים ג"כ הדין דפסול הגט דלא תנשא לכתחילה משום דעכ"פ חתמו שקר וכמו דהי' במזרח כו' דפסול. וכתב הב"ש בסי' קכ"ח ס"ק ב' דאף היכא דאין חשש שיאמרו להעדים עמנו הייתם כו' מ"מ פסול משום שחתמו שקר. וכמש"כ התוס' בגיטין (ד' פ') ד"ה כי יתביתו בהיני כו' בסוף דבריהם דהי' במזרח וכתב במערב פסול משום מחזי כשיקרא ע"ש. ואף דקיי"ל דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מ"מ שקר גמור שאני וכמש"כ הפוסקים. ובפסול דחתמו בשקר לא מצינו בגמ' דחילקו בין פשעו העדים וללא פשעו ומשמע דאף היכא דטעו העדים וסברו דהדין הוא דכותבין בגט מקום שמסר שם הבעל להעדים שיכתבו הגט אף דכותבין וחותמין הגט במק"א ולא ידעו מן הך דאמר רב ורב הונא לספרי' כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרא לכו מילי בהיני וכמבואר בסי' קכ"ז סעי' ו' ואף היכא דטעו העדים בזה הדין אף ע"י איזה הוראת חכם בטעות בזה הדין דמ"מ פסול הגט משום דהא עכ"פ חתמו שקר והחמירו בגיטין בזה. ועיין בח"מ סי' מ"ג סעי' כ' וש"ך ס"ק מ"א וקצרתי. וכיון דלא מצינו חילוק מפורש בזה בין פשעו ללא פשעו. אין לנו כח מעצמינו לחלק בזה. וה"ה בכל מה דצריכים לכתוב לכתחילה ושינו בזה דהדין הוא דהגט פסול אם לא ניסת: כח) אך בשינה שמו ושמה דמצינו בש"ס מפורש דאם לא פשעו העדים דלא פסלו חז"ל בכה"ג כיון דלא עברו בפשיעה על התקנה. וכיון דעיקר חומרא דתצא בשינה