עין יצחק חלק ב נז

נמסר ביום הכתיבה דמיפסל הגט. ואין לחלק דשא"ה דלא נתגרשה עדיין דהא הג"פ בסי' קכ"ז בס"ק ט' הביא בשם המהרי"ט דבמקום הדחק נותנין הגט לכתחילה וכ"כ הרא"ש ע"ש. ומן גדולי הפוסקים הללו ראי' לסברת הפני יהושע בריש כתובות (דף ג') בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' דאם אפשר בחליצה אין זה מקרי מקום עיגון ודלא כמש"כ ההפלאה שם. והא דגיטין (דף כ"ח) דאמרו גט לא אפשר י"ל דמיירי באין היבם לפנינו: ב) שוב ראיתי כי אין ראיה מן הלבוש שהקשה כן באו"ח סי' של"ט דהא שיטת הלבוש באה"ע סי' קכ"ז סעי' ב' די"א שם דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר בשעת הדחק דזהו אם הי' עסוקים באותו ענין דוקא. וכן הא דיעה קמייתא שם ס"ל דאף בשעת הדחק פסול וע"כ שפיר הקשה הלבוש כן. משא"כ לפי מה דהשיגו עליו הב"ח והג"פ בסי' קכ"ז ס"ק ח' דלשיטת יש אומרים שם דכשר אף אם אין עסוקים באותו ענין במקום הדחק. א"כ לפי שיטת י"א הללו אין מקום לקושית הלבוש משום די"ל דאף היכא דהיבם לפנינו מ"מ אם אינו רוצה לחלוץ ורק ע"י כפי' דזה מקרי ג"כ שעת הדחק וכעין סברת ההפלאה בכתובות שם (דף ג') בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו'. וכן יש לומר במה שהקשה הב"ש כעין זה בסי' קל"ו דהא המחבר בסי' קכ"ז לא כתב רק בשם י"א להכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה בעת הדחק. אבל דיעה קמייתא ס"ל שם להחמיר אף בעת הדחק וכמש"כ הבית יוסף בסי' קכ"ז בשם הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה. ודיעה קמייתא הזאת לא כתבו בשם י"א רק בסתמא. ונראה מזה דכן ס"ל להמחבר לדינא כידוע כלל זה. ע"כ שפיר הקשה הב"ש כן בסי' קל"ו על המחבר שם דהא ה"ל נכתב ביום כו' דלשיטתו אין להקל כלל אף בעת הדחק. וכן תקשה על מה דמבואר כן בגמ' לגיטין (דף ע"ז ע"ב). אבל לדינא לפי הכרעת האחרונים בסי' קכ"ז להקל בכזה בעת הדחק שפיר י"ל כעין סברת ההפלאה הזה דבמקום שיצטרכו לכוף להיבם לחלוץ דזה מקרי שעת עיגון דאפשר דלא יהיה בידינו לכופו לחלוץ. ואף דההפלאה כתב סברא אחרת שם מ"מ יש לדון כן מסברא דעצמנו. ועפ"ז יש לדון במה שהקשה הב"ש שם כן בשיטת התוס' וקצרתי: ג) ולכן בנ"ד אם אין היבם רוצה לחלוץ הנכון עם מעכ"ת דכתבו להקל משום דזה מקרי שעת הדחק אכן אם היבם רוצה לחלוץ אין זה מקרי שעת הדחק ואין להקל. והחיוב על ב"ד להשתדל דהיבם יתרצה לחלוץ לה אך אם לא יתרצה היבם לחלוץ יש להתירה להנשא בלא חליצה. והנה במכתבם השני ראיתי שכתבו דאולי היה הנתינה בין השמשות א"כ לפ"ז יש לדון להיתירא בנ"ד משום ספק ספיקא. ספק א' שמא הלכה כר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונמסר ביום אחר. וכיון דקיי"ל לדינא דבעת הדחק כשר א"כ לכה"פ אף שלא במקום הדחק יש לצרפו בודאי לספיקא דדינא. ואת"ל כרבנן דפסלי נכתב ביום ונחתם בלילה אכתי ספק שמא בין השמשות יום הוא א"כ נמסר ביום שנכתב. אך כ"ז הוא אם היה ודאי בבין השמשות אבל בספק אם היה אז בין השמשות אין זה ס"ס מעליא משום דיש בזה ס"ס הסותר לספק השני וכעין סברת התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה כו' דכתבו דלא חשיב ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא דשמא באונס היה לא חשוב ספיקא גמורה כו' דאימור קודם שנתארסה נאנסה כו' עכ"ל התוס'. אך עדיין יש לדון בזה דהתוס' לשיטתייהו דס"ל שם בכתובות (דף ט' ע"א) בד"ה ואבע"א באשת ישראל כו' דהיכא דיש רובא הסותר לספק א' לא מיחשב זה לספק ולצרפו לס"ס משום דמיעוט כמאן דליתא דמי כו'. ע"כ היכא דס"ס סותר לצד הספק השני לא מצרפינן הספק השני לספק הראשון ולדונו לס"ס דהא כיון דס"ס הוי מצד רובא. ולכן כמו דאם רוב סותר לספק א' לא מצרפינן ליה לס"ס משום דמיעוט כמאן דליתא דמי כמש"כ התוס' שם. וה"ה היכא דס"ס סותר לספק אחד דלא מצרפינן זה לס"ס. ובאמת כן כתב הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק ל"ג דלא דיינינן ס"ס רק אם האיסור וההיתר שוים כו'. והא שכתבו התוס' בנדה (דף י"ח ע"א) ד"ה שליא בבית דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא. כבר כתב הריב"ש סי' שע"ב והובא בסדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק ט"ו ע"ש. והחוות דעת בכללי הס"ס בס"ק י' בד"ה עמ"ש לקמן בס"ק ל"ו ואף כו' שביאר מנפשיה להסביר ולחלק דשאני היכא דהוי בדבר ההוה ורגיל כו' דבכל היולדות שבעולם בשעה שיוצא מהן מקצת שליא ברובן אין בהמקצת שליא רוב ולד בהשליא כו' משא"כ בדבר שאינו בהוה ורגיל רק במקרה והזדמן כגון באשה שיש לה מכה או באשה שזינתה כו' דבדבר שהוא במקרה לא שייך ביה רוב רק מטעם ס"ס ובעינן שיהי' דיני ס"ס ע"ש. ודבריו הם כעין דברי הריב"ש הנ"ל. ולפי דברי החוות דעת סרה קושית הסדרי טהרה בסי' קפ"ז הנ"ל מעל הריב"ש וקצרתי: ד) אכן הפני יהושע לכתובות (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה ואי בעית אימא כו' בא"ד ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן עכ"ל התוס'. והפני יהושע כתב דדעתו דיש לצרף מיעוט לפלגא וה"ל רובא דהא ס"ס הוא מצד רובא ושלא כדברי התוס' שם. וחולק על האחרונים דס"ל דהספק דלא שכיח לא מצרפינן לס"ס. אלא הדעת נוטה דכיון דספק א' שקול אפי' אם השני לא שכיח שפיר מקרי ס"ס כו' עכ"ל. וכן הוא דעת הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ז סעי' ה' שכתב לדון דין ספק ספיקא ספק שמא מן המכה וספק שמא מן הצדדין. ואף דהרוב דם הוא מן המקור עכ"ז צירף זה המיעוט להספק השני דהוי ספק השקול. ונראה דס"ל כסברת הפני יהושע. ונראה לענ"ד להביא ראיה לסברת הפני יהושע ולדברי הרמ"א מן התוס' בנדה (ד' מ"ה ע"א) ד"ה האי דם נדה כו' שכתבו ובתשובה אחת פי' רש"י דאיתצודי דלא מיתצוד דקאמר היינו דלא שכיח דמיתצוד אבל אי איתצודי תו לא הדרי כו' וקשה לפ"ז דאמאי לא אשכחן לענין זנות כו' דאי מיזל ואתי אחר בא עלי' כו' ואי איתצודי לא מיתצוד שריא לבעלה ישראל דאימור דם דתוך ג' דם בתולים היה ואפי' הוי דם נדות אימור אחר בא עלי' באונס כו' עכ"ל התוס'. הרי דס"ל להתוס' שם דמצרפינן הספק אשר הרוב מברר לצד אחד עכ"ז כיון דישנו מיעוט המנגדו דמצרפינן את המיעוט לפלגא השני דהספק השני ה"ל ספק השקול. והא התם הך סברא דאימור דם דתוך ג' היה דם בתולים זהו רק מיעוטא דהא ע"פ הרוב לא שכיח הוא דמיתצוד וכפירוש רש"י בתשובה אחת וע"ז הקשו התוס' לדון ס"ס זו גבי זנות. א"כ מבואר בדברי התוס' שם דס"ל כסברת הפני יהושע דמצרפינן ספק דאינו רק מיעוטא להספק השני דה"ל ספק השקול ודיינינן ליה לספק ספיקא מעליא. והתוס' בנדה (דף מ"ה) הנ"ל לא ס"ל כשיטת התוס' בכתובות (דף ט') בד"ה ואבע"א כו' שכתבו דאם הרוב סותר לספק א' לא מצרפינן אותו לס"ס. וידוע דאין להקשות בסתירת דברי התוס' אהדדי וכמש"כ היש"ש בהקדמתו לב"ק. ואין סברא לומר דהתם הוי רוב שאינו גמור כו' דמנלן להתוס' זה ולהקשות כן שם על שיטת רש"י בתשובה. ולבד זה אין סברא לומר כן מסברא דנפשי': ה) ולפ"ז שפיר יש לדון בנ"ד ס"ס. ספק א' שמא הלכה כר"ש דמכשיר נכתב ביום ונחתם בלילה ואת"ל כהחולקים ופסלי זה ואף בעסוקים באותו ענין פסלו. אכתי ספק שמא היה אז בין השמשות ואז הוי מיעוטא להצטרף להך פלגא וה"ל רובא. ואף דלהתוס' בכתובות (דף ט') הנ"ל לא מצרפינן הספק להצירוף כשיש נגדו ס"ס הסותרו כנ"ל. עכ"ז הא נתבאר דהרמ"א ביו"ד סי' קפ"ז לא ס"ל כן אלא ס"ל כסברת הפני יהושע וסייעתא להו מן התוס' דנדה ודף מ"ה). וכיון דבמקום עיגון והדחק יש להכשיר הגט אף בנתאחר הנתינה אם היו עסוקים באותו ענין כנ"ל. וע"כ ממילא אף בלא עת הדחק אין להחמיר בספיקא ויש לסמוך בזה על דברי הרמ"א והתוס' (נדה דף מ"ה) וכהסבר של הפני יהושע. ואף דהוי ס"ס נגד חזקת איסור דא"א. עכ"ז הא ידוע מש"כ הפרמ"ג ליו"ד סי' כ"ג בש"ך אות ח' דספק א' בדינא וספק שני במעשה דמצרפינן זה לס"ס מעליא ע"ש. ואין להחמיר בנ"ד: ו) ועוד יש לדון בזה ולצרף להיתירא סברת הב"ש בסי' קל"ו