עין יצחק חלק ב נא

אם נכתב מנאי חסר אלף רק נכתב ודן די יהוי ליכי מני ג"כ נראה דכשר וכמש"כ הגר"א זצ"ל בסי' קכ"ו ס"ק נ"א בשם התרגום פ' וישב מני ע"ש. וכן מצינו בדניאל ב' פסוק ה' מלתא מני אזדא. [וכעין זה בתהלים ס"ה פסוק ד' דברי עונות גברו מני]. הרי דמצינו דתיבת מני פירושו כמו תיבת ממני. ע"כ י"ל דמה"ט אם נחסר האות אל"ף מן תיבת מנאי רק נכתב מני דג"כ הגט כשר. ולכן כמו דמצינו בנפסק אות אחד מן הטופס דכשר דלא גרע מן חסר כל האות בטופס דכשר וכמש"כ הח"מ בסי' קכ"ה ס"ק כ"ט וס"ק ל"ט. וה"ה בתורף ג"כ היכא דאם נחסר האות דהיה כשר דה"ה בנפסק האות דג"כ כשר. ואין סברא לחלק דהיכא שלא נכתב כהלכתו יהיה גרע מן חסר גבי תורף. וכעין זה כתבו התוס' במגילה (דף ט' ע"א) בד"ה בשלמא תורה איכא יגר שהדותא שהקשו ומי גרע מאלו היה חסר כל אלו דהיה כשר וכו' ודחק הקונטרס לומר דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום מכשהוא לא נכתב כלל וי"ל כו' עכ"ל התוס' הרי דהתוס' לא ניחא להו בסברת רש"י שמחלק כזה. אלא ס"ל בפשיטות דהיכא דחסר כשר דה"ה אם לא נכתב כהוגן וכהדין וע"כ ה"ה בנ"ד דהדין נותן להכשיר דלא גרע מן חסר כנ"ל: לט) ומכל הלין טעמים דעתי להכשיר גט זה אף לפי שיטת הר"ן ובפרט כי הג"פ בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט הכריע לדינא דמנאי אין לו דין תורף רק דין טופס. ולכן דעתי כי הגט כשר ליתן להאשה ותהיה מותרת להנשא בלא פקפוק כלל: ידידו יצחק אלחנן החופ"ק. סימן יב יום א' כ"ה תמוז תרל"ג קאוונא נשאלתי מרב גדול א' ע"ד מה שאירע לרב א' בהמח שלו דלאחר דסידר גט א' ונמסר כבר להאשה נמצא בהגט בתיבת להתנסבא הי' כתוב להסנסבא בסמ"ך אחר ה' ובמקום תי"ו כתבו סמ"ך ונדרשתי לחוות דעתי בזה: תשובה בקצרה א) הנה הגט פשוט בסי' קכ"ו ס"ק צ"ו העלה דבמקום עיגון יכולין להכשיר הגט אף דלא כתבו כלל להתנסבא וכשיטת הרשב"א. וכן נראה דעת הגר"א זצ"ל בסי' כ"ו ס"ק כ"ח. ובנ"ד נראה לי דגם לשיטת הר"נ דמחמיר שלא לסמוך על הרי את מותרת כו' לפי דיש לומר שמא לא התירה רק שתהי' פנוי' המותרת לכל ולא להנשא כו'. אבל בנ"ד שנמצא כתוב בהגט להסנסבא א"כ הא מוכח הטעות מתוך הגט שדעתו הי' להתירה גם בנישואין. וזהו כעין הא דשו"ע ח"מ סי' מ"ט סעי' ו' דיש מי שאומר דאם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר. והאו"ת כתב שם דאם מוכח הטעות מתוך השטר כ"ע מודו דכשר דהוי מוכח מתוכו. ומשמע דגם בשטר דהוי חיוב מחדש ג"כ כשר ומועיל. ולפ"ז ה"ה בנ"ד יש לומר דהיכא דמוכח הטעות מתוך הגט דכוונתו הי' להתירה גם להנשא דבזה סגי לכ"ע מה שכתוב בהגט והרי את מותרת כו' דבא זה ולימד על זה ויש להאריך בכ"ז. ובקצרה כיון דנ"ד הוי שעת הדחק וחשש עיגון דשמא לא ירצה הבעל ליתן גט שנית. ע"כ דעתי מסכמת לדעת כת"ר להכשיר הגט ושלא לפרסם זה מפני כבוד תורתו ויספיק הקיצור: סימן יג נשאלתי מרב גדול א' ע"ד עובדא בישא שקרה לו בגט אחד שסידר לזוג אחד דאחר נתינת הגט מיד הבעל ליד האשה הלכו לשוטט בהמדינה ובתוך כך מצא פסול בהגט שהי' צריך לכתוב ושלשים וחמש בחשבון השנים והשמיט הסופר לתיבת וחמש. א"כ הא מבואר בסי' קכ"ז ב"ש ס"ק כ"א בשם הלבוש שכתב בכה"ג די"ל דדומה למוקדם וכת"ר צידד להכשיר בנ"ד לפי דאותו היום דימי החודש ויום השבוע הכתוב בהגט לא יהי' כן מכוון בשנת שלשים העבר. וגם לפי דנישואי הזוג הנ"ל הי' בשנת דהאידנא. וגם הא לשון הב"ש והלבוש הוא די"ל דדומה למוקדם. דמשמע דרק בשם דומה כו'. אבל באמת לא הוי מוקדם. זהו קוטב דבריו. וביקש ממני לעיין בזה ולהשתדל אולי יהי' איזה צד היתר לפי דעתי: א) והאמת אגיד לכת"ר כי יש לי רוב ע"נ מן עובדא בישא שאירע לו. ורציתי להשתדל להשיג איזה קולא אך מה אעשה שננעלו דלתי ההיתר ממני. כי ראיתי בהלבוש עצמו בסי' קכ"ז סעי' י"ב לאחר שכתב מתחילה הדין דהשמיט המאות. והאריך בזה ואחר זה כתב בזה"ל ואם כתב כל הכללים ודילג הפרט האחרון כגון שכתב חמשת אלפים ושלש מאות וחמשים ודילג ותשע בתרא יש להסתפק בו אם נאמר בו ג"כ אם נשאת לא תצא או שמא מוקדם גמור הוא וכן מסתבר דלית בי' הוכחה כ"כ שטעות סופר הוא כיון שאין כאן כל כך רוב שנים ושמא במזיד הקדימוהו. ואע"ג דכשנחשב למפרע לשנת חמשים לא יתכוונו הימים בחודש ליום השבוע הכתובה בו מ"מ אין זה הוכחה גמורה דאטו רובא דעלמא חושבנא ידעי וצ"ע ויש להחמיר עכ"ל הלבוש. וכוונתו במה שכתב שאין כאן כ"כ רוב שנים. זהו לפי שכתב הלבוש שם מתחילה לצדד להקל אם השמיט המאות שהוא מוכח מתוכו הטעות דהא לא הי' במאה שנים הקודמים כמו שהאריך שם. ע"כ כתב הלבוש דבהשמיט פרט האחרון דאין כ"כ רוב שנים א"כ לא הוי בזה טעות דמוכח ע"כ פסול בוודאי דלא תנשא אך דיש להסתפק דאם נישאת לא תצא או אפשר דדינו כמוקדם גמור דתצא וכן מסתבר כו'. אבל לכתחילה הי' ברור להלבוש דלא תנשא. כדין כל גט פסול מדבריהם וכמבואר בסי' ק"נ ואע"ג דכשנחשוב למפרע לשנת חמשים לא יתכוונו הימים בחדש ליום השבוע הכתובה בו. מ"מ אין זה הוכחה גמורה דאטו רובא דעלמא חושבנא ידעי. וכן כתב הב"ש סברא זו בסי' קכ"ז ס"ק כ' דאע"ג דלפי החשבון לא מתרמי באותו היום אין הכל בקיאים בחשבון ע"ש. א"כ לפ"ז אין מקום להתיר בנ"ד ג"כ: ב) ומה דיש לצדד בנ"ד לפי דהנישואין של הזוג הזה הי' בשנת תרל"ה. ג"כ אין לבנות ע"ז יסוד להקל דהא מבואר בח"מ סי' מ"ג סעי' ט' בשטר שנכתב בשנת נ"ז ותנו לפלוני חתני ובזמן נ"ז לא הי' חתנו דאין כ"ז מציל מלפסול השטר וכמש"כ הסמ"ע שם. דאין הכל יודעים שלא הי' אז חתנו וגם אין בודקין אחר זה כו'. וה"ה בנ"ד יכול להיות חשש טירפא מלקוחות שלא כדין לפי דאין הכל יודעין מזה כו'. וכמש"כ כת"ר עצמו להעיר כן. ומש"כ לחלק לא נהירא לי. ואף שהנודע בשערים סי' קכ"ז סעי' י"א כתב בלשון אפשר להקל בכה"ג וכמש"כ כת"ר בשמו. מ"מ לא נהירא לי דבאמת אין לחלק בין הא להך דסי' מ"ג הנ"ל. ולכאורה אפשר לדון בזה ולחלק בין הא דסי' מ"ג הנ"ל לנ"ד ע"פ מה דראיתי בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ד' ששם הוא המקור דהך דינא דסי' מ"ג סעי' ט' הזה כפי שהובא בקצרה בב"י בח"מ שם. וזה לשונו שם באמצע התשובה בד"ה עוד נראה לי דמאי דכתב מר דיש הוכחה דמוקדם הוא משום דכתוב בו חתנו ובשנת נ"ז לא הי' חתנו שלא נשא עדיין בתו. ונישואין קלא אית לי'. אין כאן הוכחה דדילמא אירס בשנה השביעית ומשעת אירוסין קרי לי' חתנו כו'. ועוד דנישואין קלא אית לי' אבל זמן הנישואין אין ליה קול כו' וכו' עכ"ל הרשב"א. הרי שהרשב"א כתב שם מתחילה טעם