עין יצחק חלק ב נ

ולפ"ז אין מקום לקושית המקנה כלל. וכן יש מקום לפרש למאי דקאמרי שאינו מגרש אשת חבירו דנכלל בזה משום שכותב אנתתי וקצרתי: לג) ומן הרשב"א נראה דס"ל דאף בכתבו בגט אנתתי דגם בזה אמרו דר' יהודה מצריך לכתוב מנאי ואל"כ הוי ידים שאינן מוכיחות ודלא כמו שכתבתי לעיל. וסברתו דאף שכתב ודן וכתוב שמו וגם כתב אנתתי אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש לה. וה"ק אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודן דהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני ע"כ צריך מנאי וכמו שהבאתי לעיל בשם לשון הרשב"א. אבל דברי הרשב"א אינן מובנים דהא כיון דמדבר לנוכח אשתו מלמעלה איך יתכן לומר ולפרש להך ודן כו' דקאמר אחר זה דיהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני. דאיך יכול להיות בעולם דאשתו תהיה צריכה לקבל גט מאיש אחר דהא כיון דהיא אשתו א"כ הא לא נתפסין בה קידושין של אחרים כלל. רק היכא דיש לו בה ספק קידושין אז כשנתקדשה לאחר הדין הוא דצריכה גט משניהם. וכאן דאמר לה אנת אנתתי והיא מוחזקת לכל שהיא אשתו א"כ אין לנו להסתפק כלל שמא נתקדשה לו בספק קידושין משום דספק כזה הוא נגד הסברא ונגד הדין. והא מבואר באה"ע סי' י"ט דאיש ואשה האומר זו אשתי והוחזקו כו' הורגין עלי' ולא מספקינן בספק קידושין וכן מוכח מן כמה דוכתי והאריכות בזה למותר. והא עיקר הטעם דהצריכו מנאי לר' יהודה מבואר בנדרים (דף ו') דלכן הוי ידים שאינן מוכיחות משום דשמא מגרש אשת חבירו וכמש"כ לעיל א"כ תקשה דכיון דכתוב אנת אנתתי ומדבר לנוכח אשתו דאיך יהיה כלל מקום ספק דתיכף אח"ז יותחל ענין אחר דמגרש אשה אחרת דזהו נגד פשט הלשון וכמש"כ לעיל בארוכה. וע"כ דברי הרשב"א אינן מובנים: לד) והנלע"ד בכוונת הרשב"א דכיון דהיה המנהג בכל נוסחי גיטין אף בזמן הש"ס לכתוב בכל הגיטין לתיבת מנאי ע"כ היכא שלא כתבו מנאי הו"ל ריעותא. וכדמצינו כה"ג גבי נאמנות שהמנהג לכותבו דאם לא נכתב הוי ריעותא וכמש"כ האו"ת בסי' ס"א ס"ק ג'. וביותר מצינו כעין זה בגיטין (דף פ"ק ע"א) דמקשה הגמ' ודילמא אימלוכי אימליך וכו' ופי' רש"י דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים עכ"ל. והתוס' שם ד"ה ודילמא אימלוכי כו' כתבו בשם הר"י לפרש דשמא התחיל לכתוב הגט לשם אחר ונמלך וסיימו לשם זה כוי והכל הוא משום סברת רש"י הנ"ל דהואיל ויש ריוח וכו' דהוי ריעותא ע"כ חיישינן לחזרה אף דחזרה הוי חשש רחוק כידוע. וה"ה הכא בנ"ד דכיון דנהוג לכתוב מנאי בכל נוסחי גיטין ובגט זה לא נכתב מנאי דיש לנו ריעותא ע"כ מקרי ידים שאינן מוכיחות מחמת זה הריעותא וחיישינן שמא הפסיק באמצע דיבורו מלמעלה שהי' מדבר לנוכח אשתו והתחיל לדבר לאשה אחרת שאינה אשתו. והך ודן די כו' אומר זה לאחרת ומאיש אחר ולא ממנו וכמש"כ הרשב"א. והש"ס ס"ל דאף דיש ריעותא במה דלא כתבו מנאי ושינו מן נוסחי כל הגיטין דמ"מ מקרי בשם ידים שאינן מוכיחות דעכ"פ הוכחה קצת הוי אבל הוכחה גמורה לא הוי מחמת הך ריעותא. וכיון דס"ל לר' יהודה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים ע"כ הצריך לכתוב מנאי לעיכובא. ומה"ט לא אמרו בנדרים (דף ה') לחלק דטעמא דר' יהודה דצריך לכתוב מנאי משום דה"ל ריעותא כנ"ל. אבל באמת ס"ל לר' יהודה ג"כ דידים שאינן מוכיחות הוי ידים משום דהיה מוכח להש"ס בסברא פסיקא דאף דיש ריעותא זו דמ"מ אם נימא דידים שאינן מוכיחות הוי ידים ע"כ אף דיש ריעותא זו מ"מ דינו כמו ידים שאינן מוכיחות עכ"פ ואם הדין הוא דהוי ידים א"כ לא היה צריך לכתוב מנאי. ע"כ הוכיח הש"ס שם דר' יהודה ס"ל דלא הוי ידים רק אביי מחלק דשאני גט דבעי כריתות כו': ענף ו לה) ועכשיו נשוב למה דנשאלתי בנ"ד שנפסק אמצע אות אל"ף מן מנאי דאף דנפסק באופן דלא ניכר לתינוק דלא חכים וכו' מ"מ יש להכשיר לפי מה דהעלה הגט פשוט בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט דאף דצריכים לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי מ"מ אין לו דין תורף רק דין טופס כיון דא"צ לכותבם רק משום דיהיה הוכחה וע"כ לא בעינן שיכתבנו לשמה וכמש"כ בתשובת הרא"ש והאריך לתרץ עפ"ז לדברי הרמב"ם. א"כ לפ"ז יש להכשיר בודאי בנ"ד כיון שניכר לכל שנכתב בהגט תיבת מנאי והוי ידים מוכיחות. וכעין זה כתב התורת גיטין בסי' קכ"ה ס"ק י"א דבזמן אף שיש לו דין תורף מ"מ לא מיפסל כ"ז שניכר ומוכח לכל ע"ש ומבואר בסי' קכ"ה סעי' י"ט ובחלקת מחוקק שם ס"ק ל"ט דאפי' חסר מן הטופס ה"ז כשר וכ"כ הח"מ שם בס"ק כ"ט בשם הבית יוסף. ולכן כיון שניכר לכל שהיה נכתב תיבת מנאי רק שנפסק אק"ז א"כ הא מוכח לכל דהבעל הוא שמגרשה ולא מאיש אחר לאשת חבירו ע"כ אין להחמיר כלל בזה: לו) ועיקר החשש בנ"ד מה דיש לחוש הוא רק לשיטת הר"ן לנדרים (דף ה') דס"ל דהך ודן ומנאי יש לו דין תורף א"כ לפ"ז יש להחמיר בנ"ד אם אינו ניכר לתינוק דלא חכים וכו' וכמש"כ כת"ר בשם איזה רבנים שיצאו להחמיר בנ"ד לפי שחשו לשיטת הר"ן דס"ל דמנאי יש לו דין תורף. אכן לפי מה שנתבאר לעיל דלולי סתימות הפוסקים יש מקום להכשיר אם לא כתב מנאי כלל כיון דכותבין שם אבי האשה וגם כותבין אנת אנתתי שני פעמים. ואף לפי הנראה מסתימות הפוסקים דלא מחלקו בזה מ"מ י"ל דעכ"פ אין להך מנאי דין תורף אף לפי דברי הר"ן. משום די"ל דהר"ן מיירי בלא כתבו שם אביה וגם לא כתבו אנתתי כלל וכמש"כ לעיל. והא שיטת הרא"ש ושארי פוסקים דאין למנאי דין תורף כלל וכמש"כ הג"פ בשמם. וע"כ אין לנו להרבות במחלוקת די"ל דבכה"ג גם הר"ן מודה להו וע"כ אין לנו להחמיר בנ"ד: לז) ועוד דהא נתבאר לעיל בכוונת הרשב"א בנדרים (דף ה') דלכן חשו להצריך מנאי. משום דכיון דהנהוג הוא לכתוב מנאי בכל הגיטין וע"כ היכא דלא כתבו מנאי הוי לן ריעותא דיש להסתפק שמא חזר מן מה שהי' מדבר מלמעלה לנוכח אשתו והפסיק באמצע הענין והתחיל ענין אחר לגרש אשה אחרת בשם בעלה וכמש"כ לעיל להוכיח כעין זה מן גיטין (דף פ"ח) דאמרו ודילמא אימלוכי אימלך וכו' וכפי' רש"י שם. וזהו דוקא בלא כתבו כלל מנאי דשינו מן הנוסח של כותבי גיטין. אבל בנ"ד דכתבו מנאי ונעשה איזה סיבה מחמת קלקול מצד ריחוק המקום ומן זמן רב שנכתב הגט דנפסק באמצע אות אל"ף מן מנאי מאיזה סיבה ולחלוחית מצד מעבר הים. וגם נראה שנפסק לאחר שנכתב. וודאי בעת שנכתב הגט נכתב כהוגן וכדת. א"כ כזה לא מקרי ריעותא כלל וע"כ אין לנו להסתפק בכזה לאיזה חזרה והפסק מן הענין שלמעלה דנכתב אנתתי שני פעמים והי' מדבר לנוכח אשתו. ולומר דאח"ז אומר וכותב ודן כו' לאשה אחרת. וכמש"כ לעיל דאין סברא כלל לומר כן. וע"כ בכה"ג ודאי אין לומר דיהי' דין תורף להך מנאי. דדוקא היכא דלא כתבו אנתתי וגם לא כתבו שם אבי האשה וכמש"כ לעיל בארוכה. בזה יש לדון דמנאי יש לו דין תורף וכמש"כ הר"נ דס"ל דכיון דבעינן הוכחה גמורה דמגרש את אשתו כיון דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. וע"כ יש לו דין תורף. אבל היכא דנכתב אנתתי שני פעמים וגם כתבו שם אבי האשה. דזהו מספיק לברר בבירור גמורה דהבעל הנכתב שמו בהגט הוא מגרש אשתו. והא דהוצרכו לכתוב מנאי זהו כדי לסלק הריעותא. ולכן כיון דנסתלק הריעותא כיון שנכתב מנאי והוי כמו דלא הי' ריעותא כלל מעולם. ובלא ריעותא הא יש לנו הוכחה גמורה דמגרש אשתו ממש מצד לשון הגט כנ"ל. ע"כ בכזה אין למנאי דין תורף כלל אף לשיטת הר"נ: לח) ועוד נלע"ד לדון דאף לפי שיטת הר"נ בריש נדרים דמנאי יש לו דין תורף. מ"מ י"ל דמה שנפסק אות האל"ף אין לזה דין תורף שנפסק רק דין טופס. לפי דהא