עין יצחק חלק ב מט

ס"ל דזה מקרי ידים שאינן מוכיחות וצריך לכתוב מנאי וזהו בלא כתבו אנתתי כלל: כח) והנה הג"פ בסי' קכ"ו ס"ק צ' הביא בשם הש"ג דכתב דאם לא נכתב דהוית אנתתי מן קדמת דנא אלא פ' אנתתי סתם ה"ז גט כשר עכ"ל. ומשמע דס"ל דאם דלג אף אנתתי הראשון דפסול. ובאמת לפי מש"כ מוכח דאף אם דילג אנתתי הראשון ג"כ כשר. ויש לפרש בכוונה אחרת לדברי הש"ג הנ"ל דאין הכרח כ"כ מדבריו. וע"כ אתי שפיר מה דהצריכו בש"ס לכתוב מנאי משום דמיירי בלא כתבו אנתתי. ומה שכתב הר"ן בנדרים (דף ה') דמנאי יש לו דין תורף קאי בלא נכתב אנתתי כלל. אבל כיון דכותבין בכל הגיטין אנתתי ודאי דאין להך מנאי דין תורף. ואף לפי מש"כ לעיל בשם הר"ן לנדרים (דף ו') דסברת ר' יהודה דהצריך לכתוב מנאי זהו משום דבעינן שיהיה הענין מוכח מצד הלשון שמגרש אשתו אבל מה דמוכיח מצד הענין לא מהני לר' יהודה. אכן כיון שכותבין בהגט אנת אנתתי כו' ואח"ז כתב ודן די יהוי ליכי מנאי. והך ודן הוא בוי"ו וכמש"כ לעיל דהוי וי"ו מוסיף על ענין ראשון. א"כ חזינן בנוסח גוף הגט דהבעל מדבר כן לנוכח אשתו. א"כ זה מקרי מוכיח מצד הלשון של הגט. ע"כ אף אם לא כתב מנאי ג"כ מהני דהוי ידים מוכיחות מצד הלשון. ועיין בגיטין (דף פ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה ולא ליכתוב איגרת כו' שכתבו בסה"ד ואיגרת בוי"ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל עכ"ל. וזהו כעין מש"כ לעיל דבמה שכותבין בוי"ו הוא מוסיף על ענין ראשון וכנ"ל. והא דגיטין (דף פ"ה ע"ב) דאמרו ת"ש דאתקין רבא איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלונית אינתתי' דהוית אינתתי' כו' אלא בעינן ודן. י"ל דזהו רק על כתיבת ודן כו' דלא נימא בדיבורא גירשה ושטרא ראיה בעלמא. אבל על כתיבת מנאי שפיר יש לדון כמש"כ דכיון דכתיב אנתתי א"צ לכתוב מנאי. ואין מזה סתירה לכל מש"כ: ענף ה כט) ואפשר לומר דאף אם נכתב אנת אנתתי מ"מ מקרי ידים שאינן מוכיחות דהא אי' בנדרים (דף כ') באמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי דת"ח נאמן בזה. וכמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' ב'. וכתב הש"ך שם ס"ק ה' דלכן הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר כו'. א"כ לפ"ז נראה דה"ה הכא אף שכתבו אנת אנתתי כו' ג"כ יש מקום לפרש דהאשה שמגרשה הוא מגרשה בשליחות בעלה שניסת לו לאחר שגירשה. ועכשיו היא נשואה לאיש אחר ולפי שמתחילה היתה אשתו אף שגירשה מ"מ שייך לקרות לה בשם אנתתי וכו' כהא דנדרים שאמר קונם אשתי כו' ומפרש דכוונתו היה על אשתו שגירשה. וכיון דזה הוי ידים שאינן מוכיחות מצד לשון הגט ע"כ הצריכו לכתוב מנאי. אך גם מזה אין דעתי נוחה דהא מצינו בכמה דוכתי דאין לנו לחוש שמא נעשה דבר מחודש ומהאי טעמא באשה שלא הוחזקה בא"א אין לנו לחוש ונאמנת לומר פנויה אני. א"כ בודאי מוכח לכל מן מה שכתב לה אנת אנתתי דהיא עכשיו אשתו משום דאין לנו לדון שמא היתה אשתו מכבר ועכשיו היא נשואה לאחר דאוקי אחזקה דלא נעשה דבר מחודש כלל כידוע. א"כ מקרי זה ידים מוכיחות דמוכח לכל מי שיראה את הגט שמגרש אשתו. ועוד דהא חזינן בנדרים הנ"ל דדוקא אם פירש דבריו נאמן הת"ח וזולת זה נאסר באשתו הנשואה לו עכשיו ולא מספקינן לומר שמא נתכוין לאשתו הגרושה הרי דזה מקרי ידים מוכיחות דאל"כ הא ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים לענין נדרים ג"כ ועיין בסי' ר"ח: ל) ויש להאריך בזה עוד אך העיקר הוא דדוקא היכא שידוע שהיה לו אשתו גרושה ממנו בזה יש להסתפק דקורא לה עכשיו ג"כ בשם אשתי. אבל היכא שאינו ידוע אם היה לו מעולם אשה גרושה ממנו מכבר. בודאי לא שייך כלל להסתפק דשמא קורא לה עכשיו בשם אשתי לפי דהיתה נשואה לו מכבר כי איך יחישו לזה ולהסתפק דשמא נעשה דבר מחודש גדול כזה. וגם הא זה גלוי לכל ויודעים הכל ענין גדול כזה. ע"כ אין סברא לומר כן בודאי זהו ברור דכיון שקורא לה אנתתי היא אשתו כעת מקודם קבלת הגט. ומה"ט פקפקו איזה פוסקים שלא לכתוב אנת אנתתי כיון שמקבלת כעת גט ממנו. ועיין בתשובת הרד"ך בית ד' ובג"פ סי' קכ"ו ס"ק פ"ט. ועוד דלמה לו לומר אנתתי אם נאמר להסתפק דשמא היא עכשיו נשואה לאחר. ועוד דהא כתוב בגט דהוית אנתתי מן קדמת דנא ומשמעותו דהיא אשתו עד עת הזה ממש ע"כ אין סברא כלל לומר דלכן הצריכו לכתוב מנאי משום שיש מקום להסתפק לכל מי שיראה הגט דשמא היא נשואה לאחר והיתה מקודם אשתו כנ"ל דזהו דבר רחוק מאוד מן הדעת ולכן נדחה זה לגמרי: לא) וע"כ נלע"ד לולי סתימת הפוסקים דכיון שכותבין בנוסח הגט אנת אנתתי וכו' דהוית אנתתי מן קדמת דנא. א"כ זה הוי מוכח מן לשון השטר לכל מי שיראה את הגט דמגרש את אשתו ולא שמגרש אשה אחרת בשליחות בעלה. והא שהוצרכו בנדרים (דף ו') לומר דטעמא דרבנן דא"צ מנאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולא אמרו משום דכתוב אנתתי. ג"כ י"ל דזהו אף היכא דלא כתבו אנתתי וכמש"כ לעיל. וכן ר' יהודה דאמר דגופו של גט שיכתבו ודן די יהוי ליכי מנאי. הכל מיירי בלא כתבו אנת אנתתי כו' כנ"ל. ע"כ הוי גופו של גט לעיכובא שיכתבו מנאי. אבל היכא שכתבו אנת אנתתי כו' דהוית אנתתי כו' הדעת נוטה דבכה"ג אינו לעיכובא אף שלא כתבו מנאי. ועיין בגיטין (דף כ"ו) בתוס' ד"ה וצריך שיניח כו' דהי' כמה נוסחאות בגיטין השונות. וכן יש לומר בנ"ד בכתיבת אנת אנתתי. ולפי כל מה שהעליתי היה נראה לי לדון לדינא דאף אם לא כתבו מנאי כלל דבדיעבד כשר כיון שכותבין שני פעמים אנתתי ובלשון נוכח וגם כותבין שם האשה ושם אביה וכמש"כ לעיל. ע"כ יש מקום לדון ע"פ כ"ז דזה הוי ידים מוכיחות אף בלא כתבו מנאי. כן נלע"ד לולי סתימות הפוסקים: לב) ואחר כותבי כל זה מצאתי ראיתי בחדושי הרשב"א לנדרים (דף ה' ע"ב) שכתב ולדידי קשיא לי האיך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא ודאי צריך לכתוב בגט שמו ושמה ואפי' בדיעבד כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין גבי ההוא גברא דעל לבי כנישתא כו' וכיון שכן אפילו לא כתיבי מנאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר' יהודה מנאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה וכו' וע"כ צ"ל דשתי הסוגיות כו' דאי לא כתב ודן אמרי בדיבורא גירשה כו' וכיון שכן אפילו כתיב ודן וכתב שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש וה"ק אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודן דהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הילכך צריך לכתוב ודן ומנאי. ורבנן סברי דמנאי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חבירו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש וכו' ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חבירו וכו' עכ"ל הרשב"א. הרי להדיא דהרשב"א העיר במה דהקשיתי לעיל דהקשה דכיון דכתוב שמו בהגט ע"כ הוי ידים מוכיחות. ומשמע דס"ל דאף בלא כתבו שם אביהם דג"כ הוי ידים מוכיחות. דהא כתב הרשב"א בקושייתו דהא צריך לכתוב שמו ושמה ואפי' בדיעבד כו'. ואלו בשם אביהם הא אינו מעכב בדיעבד וכמש"כ הג"פ בסי' קכ"ט בשם הרשב"א ע"ש. ודברי הרשב"א הללו הם נוטים כסברת המקנה בסי' כ"ז שהובא לעיל. ומן סוף דברי הרשב"א משמע דקושייתו הוא גם מן מה דכותבין אנתתי כו' וכמו שכתבתי לעיל בארוכה. והנה המקנה בסי' כ"ז סעי' ד' הנ"ל הקשה דאמאי לא אמרו בנדרים (דף ה') לחלק דהא דס"ל לרבנן דלא בעי ודן משום דכתיב ביה שמו כו'. הנה לפמש"כ הרשב"א לפרש למאי דקאמרי בש"ס בנדרים שם שאינו מגרש אשת חבירו דהכוונה הוי דמי שאינו כתוב שמו בהגט אינו מגרש אלא מי שכתוב שמו בגט הוא מגרש כו' וכמש"כ לעיל בשם לשון הרשב"א.