עין יצחק חלק ב מג

מ"ה ס"ק כ"ג בשם הרמב"ן והריב"ש והלח"מ משום דאין לנו לחוש דלמא יקיימו מהקרובים ופסולים משום דמגליא מילתא ולא אתי למסמך עלייהו. ודוקא במקושר דהחתימו העדים כדרכן ע"כ לא מגליא מילתא אבל היכא דהעדים הם יותר מדרכן בזה דייקי הב"ד ומגליא מילתא. אבל באמת מקיימין מכל תרי דאית ביה ע"ש בש"ך. ולפ"ז שפיר יש לחוש אם הסופר הוא קרוב ופסול דלמא אתי לקיומי ע"פ הכרת כת"י הסופר והע"א. ואז נפק ההכשר ע"י הקרובים. ובזה לא מגליא מילתא משום דהא אין זה מקרי יותר מהכשירו דהא כל שטר הוא כת"י הסופר וחת"י ב' עדים. וע"כ שפיר יש לחוש אם הסופר הוא קרוב מחשש הנ"ל. וכיון דלחד דיעה הדין הוא אף לדידן דכת"י סופר וע"א אם ניסת לא תצא כמבואר בב"ש סי' ק"ל ס"ק ל"א. ע"כ שפיר יש לחוש לתקלה בכה"ג ע"י הקיום דכת"י סופר וע"א. ועיין באה"ע סי' ק"כ ב"ש ס"ק י"ד מזה: ה) והא דמשמע מהתוס' דב"ב (דף קס"ה) הנ"ל דאם הסופר הוא קרוב ואיכא ב' עדים דכשר הגט. י"ל דהתוס' ס"ל שם כשיטת הרמב"ן שכתב שם לתרץ עוד למה שהקשו על שיטת הר"ת דס"ל דאף האחרונים אם חתמו הקרובים ג"כ כשר משום דדוקא לכתחילה אמרו בגמ' לפסול בקרובים משום חשש דאתי לקיומי בקרובים אבל דיעבד כשר ולא מיפסל השטר משום זה. והובא זה התי' בש"ך שם. ולפ"ז י"ל דגם התוס' בתי' שכתבו בב"ב דהוי הסופר קרוב. דקאי בשיטת הרמב"ן הנ"ל דבדיעבד לא מיפסל השטר משום זה. וי"ל דכן הוא שיטת הר"ת שהובא לעיל. אבל לכתחילה יש בזה חשש דאתי לקיומי בקרובים כנ"ל. ע"כ שפיר י"ל בטעם דפסלו לקרוב לכתוב הגט דזהו חשש מן דינא דגמ'. ולא כהאחרונים דכתבו דז"א רק לחומרא בעלמא. ואין סתירה ע"ז מהתוס' דב"ב שכתב כת"ר: ו) ואחר כותבי כל זה ראיתי בספר ישועות יעקב סי' ק"ל ס"ק ג' שכתב ג"כ דסופר קרוב פסול מן הדין משום דהוי כמו נמצא א' מהם קרוב דעדות כולם בטלה וקיצר בזה. אכן העיקר כמו שכתבתי לדינא. וכן ראיתי בתורת גיטין סי' קכ"ג ס"ק ב' שכתב דבסופר קרוב יש לחוש מן הדין דילמא אתי לקיומי ע"י כתב סופר וע"א וקיצר בזה. ולא הביא להתוס' דב"ב ודף קס"ה) הנ"ל דמוכח דס"ל דלא חיישינן לזה. אכן לפי מש"כ אין ראיה מן התוס' לסתור זה. אכן לדינא לפי מה דפסק השו"ע בסי' ק"ל סעיף כ' דכת"י סופר וע"א אינו גט ואף בדיעבד תצא לשיטת הרמב"ם והמחבר. והב"ש שם ס"ק ל"א הביא שיטת העיטור דס"ל אם ניסת לא תצא. אבל לכתחילה אסורה לכ"ע ובדיעבד הוי ספיקא דדינא ע"כ אין לחוש בסופר קרוב דילמא אתי לקיומי ע"י הסופר וע"א. כיון דפסקינן לחומרא גם בדיעבד ולכתחילה אסורה לכ"ע כ"ז דלא נשאת. ע"כ הנכון עם האחרונים דכתבו בסופר קרוב דאינו רק מצד חומרא אבל בדיעבד אם כתב הסופר קרוב דכשר הגט. ושפיר כתב הרמ"א והב"י והח"מ ובשם המהרי"ק דזהו רק חומרא בעלמא וע"כ אין לנו לחלוק כלל על דבריהם הקדושים. ולפ"ז אין מן הצורך להאריך ביתר דברי כת"ר: ז) ומש"כ כת"ר לדון ולפקפק בשליח ראשון של הגט דלא יהיה יכול לעשות שליח שני בזה"ז לפי שיטת הקדוש מארדוש שבמרדכי שהובא באה"ע סי' ל"ה סעי' ו' דאין שליח א' עושה שליח ב' אף בקידושי שטר משום מילי לא ממסרי לשליח ושאני בגט דיכול לגרשה בע"כ. א"כ לפ"ז בזה"ז דאיכא חר"ג דלא לגרש בע"כ והשליחות בטל וכמש"כ הנו"ב. א"כ איכא חשש דמילי לא מימסרי. ובאמת כן הקשה הקצה"ח בסי' קפ"ב. ותי' הקצה"ח לא נהירא לכת"ר. וע"כ חושש כת"ר לשדר הגט משליח א' לשליח ב' והאריך בכ"ז. וגוף פלפולו לא היה לי פנאי לעיין בזה כ"כ: ח) אבל לדעתי אין זה חשש כלל. והוא דהא יש לעיין להך שיטת המרדכי בשם הק' מארדוש דס"ל הטעם דלכן בגירושין שליח א' עושה שליח ב' משום דיכול לגרשה בע"כ. אבל אם לא יכול לגרשה בע"כ מקרי מילי. דהא בגיטין (דף כ"ט) גבי עובדא דההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה א"ל זיל לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתבי' לה אתא ולא אשכחה כו'. והא ה"ל שליח שלא ניתן לגירושין כו"י ומבואר שם דדוקא למוסרו לאחר דימסור לאבא בר מניומי אינו יכול אבל איהו בעצמו יכול למסור לאבא בר מניומי. וכמבואר בכל הסוגיא שם ובשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' ל"ו. וקשה הא כיון דהשליח הוי לא ניתן לגירושין שיגרש את האשה עצמה. א"כ אמאי מהני כשמוסר לאבא בר מניומי שיהיה שליח להוליך הגט לה. והא מילי לא מימסרי לשליח לשיטת המרדכי הנ"ל דאף במוסר החפץ של הבעל מקרי מילי כיון דאין בידו לגרשה בע"כ וע"כ מוכח דלהך שיטה יהיה ס"ל כשיטת הסוברים דאומר אמרו כשר וזה לא מיקרי מילי וכמבואר דיעה זו באה"ע סי' קמ"א סעי' מ"ג דש"ק יכול למנות שליח בנתינת רשות לעשות שליח ואין זה מקרי מילי. וכמבואר סברא זו בהר"ן ס"פ התקבל דדוקא בכתיבה דבעי לשמה פסול באומר אמרו משא"כ בשליחות וכן הובא דיעה זו בח"מ סי' רמ"ד סעיף א' בטור בשם הרמב"ן דמכשירים אומר אמרו בשטר מתנה מה"ט. וכיון דמוכח דלהך שיטת המרדכי בשם הק' מארדוש הדין הוא דאומר אמרו כשר. וע"כ אף בזה"ז כיון דאומר בפירוש שנותן לו רשות לעשות שליח ושליח שליח. ע"כ הוי זה כאומר אמרו דכשר בודאי כדחזינן בהך סוגיא דשליח שלא ניתן לגירושין יכול למסור לשליח וכפי צוואת הבעל. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ד) ד"ה וכי מטית התם כו'. א"כ אחת משתי אלה מוכח מסוגיא זו. או דאף היכא דאינו יכול לגרשה בע"כ לא מקרי מילי כיון דהוי חפץ בעיני' או כיון דאמר אמרו כשר. וע"כ שפיר נהגינן דשליח א' עושה שליח ב' וכפסק כל הפוסקים והאחרונים בלא פקפוק כלל. ועיין בפני יהושע לגיטין (דף כ"ט) שם. ויש לפלפל הרבה בדברי הפ"י וקצרתי: ט) ומה שהקשה כת"ר בביצה (דף ט') דא"ר חנן מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דר"י אמר רב וב"ה לית להו דר"י אמר רב אבל ברה"ר ד"ה אסור לימא רב דאמר כב"ש תנאי היא וכו'. והקשה כת"ר לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' י"ג בשם התוס' שבת (דף צ"ה) דאי אמרינן מתוך א"כ בנין ביו"ט מותר מה"ת מתוך שמותר לגבן כו'. ולפ"ז י"ל דלפמש"כ התוס' כתובות (דף ס') ד"ה ממעכן כו' דהא דאמר רב דאף בחדרי חדרים אסור זהו באיסור מה"ת ולא בדרבנן. ע"כ י"ל דאף ב"ה אית להו דרב רק ב"ה לטעמייהו דס"ל לקמן (דף י"ב) דאמרי מתוך כו' ובנין ביו"ט אינו אסור רק מדרבנן ע"כ לא שייך בזה הך דכל מקום שאסרו כו'. והא דלהטיח גגו הוא צריך אינו נאסר רק מחמת בנין ביו"ט. אבל ב"ש דלא ס"ל מתוך ע"כ סברי הך דאר"י דכ"מ שאסור כו' דכיון דאסור מה"ת ע"כ שייך בזה הך גזירה ע"כ קושייתו. ויפה הקשה כת"ר שי'. עוד כתב כת"ר שאח"ז מצא קושיא זו בצל"ח ביצה שם שהקשה כן. ותי' דבאמת אף בדרבנן שייך לאסור מפני מראית העין. אבל כת"ר סתר תירוצו ע"פ התוס' כתובות הנ"ל. וכת"ר תירץ ע"פ המבואר בביצה (דף כ"ב) דב"ה ס"ל אין בנין בכלים וכתבתי בספרי הנ"ל דלמאן דס"ל אין בנין בכלים לא שייך הך מתוך שהותר לגבן כו'. א"כ לב"ה דס"ל אין בנין בכלים לא שייך להתיר בנין ביו"ט מה"ת מטעם מתוך כו'. והא שכתבו התוס' בשבת הך מתוך שמותר לגבן היינו למאן דס"ל יש בנין בכלים עכ"ל. אף דלכאורה יפה העיר אבל באמת אין דעתי מסכמת לו בזה דהא כבר כתבתי בספרי הנ"ל שם בשם התוס' שבת (דף ק"ב) דבנין גמור יש בכלים ובודאי התוס' דשבת שכתבו כן הוא לדינא לפי מה דקיי"ל כב"ה דביצה (דף כ"ב) עכ"ז שאני מגבן דהוי בנין גמור וכמש"כ שם בארוכה ע"כ תקשה עדיין קושית כת"ר: י) אבל לענ"ד נראה ליישב קושייתו הנ"ל ע"פ הא דביצה (דף כ"ב ע"ב) איבעיא להו מהו לעשן רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר מותר רב הונא אמר אסור