עין יצחק חלק ב מב

וכמו שהוכיח מזה התבואות שור בסי' א' ס"ק מ"ו וכשיטת הראש יוסף החולק על הבית יוסף בח"מ סי' ל"ה ע"ש. ועיין בשאגת אריה סי' ב' וקצרתי] וכיון דדינו כשוטה ע"י מעשה דשדא קשייתא ע"כ אף דמסברי ליה וסבר דינו כשוטה כנ"ל ע"כ הוכרחו לומר דהאי דשדא קשייתא היה זה משום חוצפא יתירה. וע"כ לא היה עליו מעולם שם שוטה כלל. ואם לא היה לנו ההוכחה דמסברי ליה וסבר לא היינו תולין דעבד הכי משום חוצפא יתירה משום דזה לא שכיח כלל וכמש"כ התבואות שור ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ז דלא תלינן במידי דלא שכיח. ועיין בטורי אבן לחגיגה (דף ג' ע"ב) בד"ה והלן בבה"ק כו'. אך משום דמסברי ליה וסבר דנראה מזה שהוא חכם וכמש"כ הרשב"ם שם לכן יש לנו הוכחה להוכיח מזה דמה דשדא קשייתא בי רבא היה זה משום חוצפא ולא משום מעשה שטות. אבל בהנך פתאים דמבואר ברמב"ם ובח"מ סי' ל"ה דעיקר החשש שטות שיש בהם הוי מחמת חסרון ההבנה שלא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שארי עם הארץ כו' ודבר זה לפי מה שיראה לדיין כו' עכ"ל. ע"כ אם מסברי ליה וסבר נראה מזה דהם בני הבנה וע"כ מעשיהם קיימין ולא הוי שום סתירה לדברי המהרי"ט מהך דב"ב: ט) ולפ"ז יש גם לדון ולתרץ לקושיות התו"ג דדחי לראיות המהרי"ט. די"ל דכוונת המהרי"ט דכיון דמצינו בב"ב דאמרו להוכיח מן מה דמסברי לי' וסבר דזה הוא הוכחה דהוי חכם כמש"כ הרשב"ם ע"כ בהנך פתאים שכתב הרמב"ם והשו"ע עליהם דדבר זה הוא לפי מה שיראה הדיין כו'. ועיקר החסרון בהם לפי שלא יבינו הדבר. ולכן כיון דמצינו דבמה דמסברי לי' וסבר הוי זה הוכחה מעליא דהוי בר הבנה וחכם ע"כ ממילא בהנך פתאים מקרי ג"כ בני הבנה כשמסבירין להם וסברי. משא"כ במי שהוא שוטה גמור ע"י מעשה שטות דבזה לא מהני אף שמסבירין לי' וסבר רק אם יש לנו מקום להוכיח מזה ולמתלי למעשה השטות באיזה ענין. תלינן ע"י הוכחה זה אף על מידי דלא שכיח. ועיקר ראיות המהרי"ט הוא דהא מצינו דהך דמסברי לי' וסבר הוי לנו הוכחה מעליא דהוא בר הבנה מעליא ומתורץ קושיות התו"ג. וכן נראה מלשון העיטור שהובא בטור ח"מ סי' ל"ה בבית יוסף שם שכתב דהפתאים כו' צריכים דרישה וחקירה בב"ד כו'. וע"כ כשנראה לב"ד דמסברי לי' וסבר דמהני דו"ח ע"ז וסומכין בזה על דבריהם. ודבר זה הוא לפי מה שיראה הדיין כמש"כ הטוש"ע והרמב"ם ולא כתבו זה על מי שהוא שוטה גמור כי אם על הנך פתאים כו' דזה הוא הכל כמו שנתבאר בכוונת המהרי"ט. ויש לנו לסמוך על דברי המהרי"ט שכתב דבפתאים דמסברי לי' וסבר דבגיטין וקדושין ואנו מכירין שמבין הדברים כגון זה הרי הוא כפקח לכל מה שעושה כו'. וכהכרעת התו"ג דאף דהקשה עליו מ"מ הכריע לדינא כהמהרי"ט ובפרט לפי מה דנתבאר לבאר דאינו קשה על המהרי"ט מהך דב"ב. וגם יש לצרף להיתירא לסניף דבנ"ד יש להסתפק דשמא היה כן גם בעת הקידושין וכמו שהארכתי בפרט הזה במק"א. לכן הנני מסכים לדעת מעכ"ת להיתירא דאם יראו בקיבוץ חכמים והמבינים אשר הוא מבין הענין על בוריו כראוי אז יש להזדקק ולסדר גט ולהתירה. ויראה מעכ"ת לצרף לזה דעת חותנו הרב הגאון הג' כש"ת מוה' יהושע נ"י מקוטנא בכדי שיצא ההיתר מן תלתא וד' יהיה בעזרינו כו' ויאיר עינינו בתורתו הקדושה: ידידו דוש"ת יצחק אלחנן החופ"ק. סימן י בזה הקונטרס יבוארו איזה ענינים מה שהשבתי בענינים מחולקים. א) הנה כת"ר כתב לדון מלתא חדתא ע"ד המבואר באה"ע סי' קכ"ג סעי' א' בהרמ"א ובסי' ק"ל סעי' א' דהסופר הגט שהוא קרוב דמצד חומרא יש לנהוג שלא יכתוב להגט אבל מן הדין כשר לכתוב. וע"ז העיר כת"ר דלפי מה שכתב ר"ע איגר זצ"ל בחי' לגיטין (דף ג' ע"ב) על הא דאמרו שם בגמ' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. והקשה דלמא ס"ל לרבה כשמואל דאמר לקמן (דף פ"ו) דכתב סופר ועד כשר א"כ אם כתב הסופר שלא לשמה מיפסלו שארי העדים משום דין דנמצא א' מהם פסול דעדות כולם בטל ומחלק בזה. וכתב כת"ר דלדבריו הדין נותן דאם הסופר הוא קרוב דמיפסלו העדים משום נמצא א' מהם קרוב. וזהו פסול מן הדין ולא מן צד חומרא בעלמא. והביא כת"ר סתירה לעיקר מילתא דנא מן התוס' בב"ב (דף קס"ה ע"ב) ד"ה מה התם פסולא דאורייתא כו' שכתבו אי נמי הכא מיירי שהסופר בעצמו חתם או שכתבו קרוב ופסול עכ"ל התוס'. ולדבריהם א"כ אמאי אמרו במשנה שם פשוט שכתבו בו ע"א פסול. הא אף אם כתוב בו שני עדים ג"כ מיפסל משום נמצא קרוב ופסול משום הסופר דהוי ג"כ עד והוא קרוב. וע"כ מוכח מזה דלא כדבריו עכ"ל כת"ר ויפה העיר לכאורה: ב) אבל באמת אין מזה ראיה דהא עיקר בעל המימרא דכתב סופר ועד כשר. הוא שמואל כמבואר בגיטין (דף פ"ו). אך דמחלק בין סופר מובהק וכו'. ומצינו במכות ודף ו') דשמואל אמר שם הלכה כר' יוסי דרק בדיני נפשות בזמן הסנהדרין פוסל נמצא א' מהם קרוב ופסול ולא בדיני ממונות וכפי' הר"ן שם. וטעמו של דבר פי' רש"י שם משום דבד"נ אמרינן ושפטו העדה כו' ועיין בתוס' ומהרש"א שם. והנה התוס' שם ד"ה שמואל אומר כו' כתבו דלטעם דפי' לעיל שייך נמי כן בגט דדינו כמו ד"נ ע"ש. אבל לטעם דרש"י הדין של גט כמו דיני ממונות דאינו פוסל בזה נמצא א' מהם קרוב ופסול. וכמו שכתב כעין זה הב"ש בסי' קל"ג ס"ק א' דדיני אישות דומה לדיני ממונות כדמוכח מגיטין (דף ל"ג) דעדות מיוחדת מצטרפין בגיטין ע"ש. ע"כ שפיר תירצו התוס' לחד תירוצא הכא בב"ב אליבא דשמואל דהוא עיקר בעל המימרא הנ"ל. דמיירי דהסופר הוא קרוב ופסול. ומ"מ דוקא לפי שאין בו רק ע"א מיפסל. משא"כ בשני עדים לא מיפסל לפי מה שפוסק שמואל הלכה דבד"מ וכן אישות אינו פוסל נמצא א' מהם קרוב. והתירוץ השני הזה הוא לפי שיטת רש"י במכות הנ"ל. ולפי הטעם של התוס' במכות שם י"ל דיסברו בהך דב"ב (דף קס"ה) כתי' הראשון שכתבו שם וידוע דאין להקשות לדברי התוס' אהדדי וכמש"כ היש"ש בהקדמתו לב"ק: ג) ובלא"ה י"ל דמיירי היכא דהסופר התנה בפירוש דאינו רוצה להצטרף עם העדים וכה"ג דלא מיפסל משום נמצא א' מהם קרוב. והעיקר לענ"ד אם הסופר קרוב ופסול דאינו פוסל משום נמצא א' מהם קרוב אף למאן דפוסק לדינא דכשר כתב סופר ועד א'. משום דהא בגיטין (דף י"ח) וב"ב (דף קס"ג) איתא היכא די"ל דהקרובים חתמו לתנאי או למילוי דכשר משום דתלינן דחתמו לתנאי או למילוי וכיון דאיכא למתלי תלינן וכמש"כ התוס' שם משום דשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד ע"ש. א"כ ה"ה באם הסופר הוא קרוב כיון דבזה איכא למתלי בפשיטות ביותר דהסופר הקרוב לא נתכוין לשם עדות רק כוונתו היה לכתוב וזהו אומנתו. ע"כ בכה"ג אינו פוסל משום נמצא קרוב ופסול. וגם גזירה דאתי לאחלופי לא חיישינן בזה. וכ"ז ברור: ד) אך יש למצוא סברא אחרת אם הסופר קרוב ופסול. דיש למיפסל מטעם אחר בזה. ע"פ הא דכתבו התוס' גיטין (דף י"ח) וב"ב (דף קס"ג) דהיכא דחתמו עדים אף בתנאי או למילוי דאכתי איכא למיחש דלמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר כמו דאמרו בגיטין (דף פ"א). ותירצו דמשום חשש זה אין לקיים רק מן עדים שלמטה. אבל שיטת ר"ת שם דאף נמצאו האחרונים קרובים ופסולים ג"כ תתקיים העדות בשאר ולא חיישינן דלמא אתי לקיומי בפסולים. וטעם הדבר כתב הש"ך בח"מ סי'