עין יצחק חלק ב מא

דלאו דוקא בהנך דמונה בחגיגה (דף ג') בהנך סימני שוטה דה"ה בשארי סימני שטות הוי שוטה וכן הוא בח"מ סי' ל"ה. וע"כ התם בב"ב דשדא קשייתא בי רבא היה נחשב ע"י לשוטה אך כיון דמסברי ליה וסבר מוכיחין מזה דאינו שוטה. אכן לשיטת הר"א כהן ור"ש משפירא דדוקא בהנך דריש חגיגה הוי סימני שוטה אבל בשארי מילי דשטות אין דינו כשוטה. והובא פלוגתתם באה"ע בבית יוסף סי' קכ"א וסי' קי"ט ובב"ש סי' קכ"א ס"ק ט' מזה ובתשובת שאגת אריה סי' ב' הנדפסת בספר אור הישר ובשארי אחרונים. ובתשובת מהרי"ק סי' י"ט. א"כ אף דשדא קשייתא בי רבא לא היה נחשב לשוטה. ולשיטתם בע"כ מוכח במה דאמר רבא זביניה לאו זביני כיון דשדא קשייתא דאין זה מחמת דהוא שוטה אלא הוא לפי דבעינן שם דיהיה יודע בטיב משא ומתן ובן י"ג וע"כ באו קרוביו לפני רבא להראות שאינו יודע בטיב משא ומתן וכפירוש הרשב"ם שם. ולפ"ז לא הוי שום סתירה לדברי המהרי"ט מהך דב"ב דאמרו דמה דשדא קשייתא היה משום חוצפא. דהא התם בב"ב דבעינן שיהיה יודע בטיב משא ומתן. ע"כ כל זמן דלא היה לנו טעם נכון על מה דשדא קשייתא. היה נראה מזה דהוא עדיין אינו יודע בטיב משא ומתן אף דמסברי ליה וסבר. ע"כ הוצרכו לומר דמן הך דמסברי ליה וסבר מוכח דעבד הכי משום חוצפא ונסתלק הריעותא לגמרי. וע"כ עדיין יש לנו לומר להיכא דבעינן רק להוציאו מן חשש שוטה דבזה יש לדון דסגי במה דמסברי ליה וסבר להוכיח דהוא אינו בחשש שוטה. ולכן אף דראיית המהרי"ט נדחתה וכמש"כ התורת גיטין מ"מ סתירה לדבריו אינו וע"כ אין לנו לחלוק על המהרי"ט דמי יבא אחריו וכמש"כ התו"ג. ועיין בתבואות שור סימן א' בס"ק מ"ו וקצרתי. [וגם יש מקום לומר לפי מה שכתבתי דיש לתרץ עפ"ז לקושיות התו"ג וקצרתי]: ד) ועוד נראה לע"ד לבאר בהסבר יותר לדברי המהרי"ט והוא דכבר ראיתי בספרי אחרונים דכתבו דאף להרמב"ם דס"ל דגם בשארי מילי דשטות נחשב לשוטה. דזה אינו רק בעושה מעשה שטות אבל באינו עושה מעשה בידים לא נחשב לשוטה אף דנראה ממנו סימן שטות. [ואין כעת ת"י הספרים מזה לפי שהנני יושב מחוץ לעירי. והנה בתשובת מהרי"מ סי' ל' הביא זה בשם האחרונים ע"ש]. וי"ל דלזה כוון הפרישה שהובא בתבואות שור ליו"ד סי' א' ס"ק מ"ה דעל מאבד מה שנותנין לו פירש הפרישה דהיינו שהשליך מידיו. והטעם הוא דבעינן למעשה שטות כן אפשר לומר בדברי הפרישה. וכן נראה מן משמעות הלשון בחגיגה (דף ג' ע"ב) דאמרו אי דעביד דרך שטות כו' אי דלא עביד כו' ונקטו לשון דעביד כמה פעמים ולא אמרו בקצרה אי דרך שטות כו' נראה מלשונם דזה הוא להורות דבעינן שיעשה מעשה שטות בידים דוקא. ואף להתב"ש שם שהשיג על הפרישה והוכיח כן מיבמות (דף קי"ג) דבאינה יודעת לשמור גיטה ה"ז שוטה. י"ל דזה אינו רק בשוטה המאבד מה שנותנין לו דזה הוא שוטה גדול ביותר וכמבואר בירושלמי תרומות פ"ק והובא בתוס' חגיגה (דף ג' ע"ב) בד"ה דרך שטות כו' דאמרו שם מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותנין לו דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד כו'. וכן נראה מן ש"ס דילן בחגיגה (דף ד') דאמרו שם אי שמיע לרב הונא הא דתניא איזהו שוטה המאבד כו' איבעיא להו ממקרע כסותו הוא דהוי הדר ביה דדמיא ליה כו' הרי דמאבד מה שנותנים לו הוא השוטה הגדול ביותר. וע"כ י"ל דדוקא ביה מצינו דאף באינו עושה מעשה בידים מקרי שוטה וע"כ בא"י לשמור גיטה דינה כשוטה וכמש"כ התב"ש. אבל בשארי סימני שטות נראה כמו שכתבו האחרונים כנ"ל וכעין דברי הפרישה דבעינן מעשה דוקא וכמו שהוכחתי מן לשון הש"ס דאמרו אי דעביד דרך שטות כנ"ל. ושפיר יש לנו כדברי האחרונים לשיטת הרמב"ם לחלק בין עושה מעשה שטות בידיו או לא. ואינן תחת ידי כעת: ה) והנה הפוסקים העירו דמנלן להרמב"ם דהנך דריש חגיגה לאו דוקא דה"ה לכל סימני שוטה. ולדעתי י"ל דהרמב"ם הוכיח זה מהא דגיטין (דף ס"ד ע"ב) דמסיק הש"ס דכל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה היא שוטה גמורה. ופי' רש"י שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהוא גיטה ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה עכ"ל. והנה עיקר שטותה שם הוא מה דסוברת על ד"א דזה הוא גיטה. ואם היה זה בכלל מאבד מה שנותנין לו דלזה לא היו צריכים לומר שמשמרת ד"א מחמת גיטה וע"כ מוכח דעיקר אבידת הגט דהתם לא היה בכלל מאבד מה שנותנין לו די"ל דמיירי דלא נאבד בפשיעתה רק באיזה אונס וכיוצא בו. ועיקר השטות דהתם הוי מן מה דטעתה וסברה לשמור ד"א דזה הוא גיטה ונקראת משום זה בשם שוטה ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דלאו דוקא בהנך דריש פ"ק דחגיגה דה"ה בשארי סימני שוטה דינו כשוטה ותקשה מזה על שיטת החולקים על הרמב"ם. ואפשר דס"ל לחלק דשא"ה דלא היה לה חזקת פקחת ואדרבה יש לה חזקת קטנות דבקטנותה קיימא. אכן מפשט לשון הגמ' בגיטין שם דאמרו מתקיף לה רב הונא הא שוטה בעלמא היא דמשמע דמן דין שוטה אתי עלה ולא מן דין קטנות: ו) ומהך דגיטין דמתקיף רב הונא דהא שוטה בעלמא היא ופי' רש"י דאין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה א"כ מוכח מהתם דאף באינו עושה מעשה ג"כ מקרי שוטה גמור ודלא כדברי האחרונים הללו דהא עיקר השטות התם הוי במה דמחזקת לשמור דבר אחר בטעות דזה הוא גיטה א"כ התם הא הוי השטות בלא עשיות מעשה ומקריא שוטה גמורה. ואפשר לומר דזה תלוי במה דפליגי אמוראי בב"מ (דף צ"ג) אי משמר כעושה מעשה דמי או לא. ולמאן דס"ל דמשמר כעושה מעשה דמי מקריא במה דטועית על דבר אחר דזה הוא גיטה ומשמרתו דהוי זה כעושה השטות בידים. וגם יש לומר דהיכא דתופסת את החפץ בידה ומשמרתו בטעות דסוברת דזה הוא גיטה דנחשב זה למעשה אליבא דכ"ע וכ"ע מודו דזה מקרי מעשה וע"כ לא הוי שום סתירה מהך דגיטין לכל מה שכתבתי. והדברים ארוכין ועת לקצר בזה: ז) נחזור לעניננו דדברי המהרי"ט מוקשים דהא לא די שנדחתה ראייתו מהך דב"ב (דף קנ"ה) וכמש"כ התו"ג הא נסתר משם דמוכח שם להיפך במה דאמרו שם דהאי דעבד הכי חוצפא יתירא כו'. ובאמת יש להסביר על נכון בפשטות לדברי המהרי"ט שכתב בהנך הפתאים ביותר שלא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שארי עם הארץ כו' כמבואר בטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף י'. דאם מסברי ליה וסבר דלענין גיטין וקדושין ומקח וממכר מעשיו קיימין. דהטעם הוא דכיון דאינו עושה מעשה שטות במעשה דאין דינו כשוטה גמור ואין שם שוטה עליו כמש"כ הרמ"א בסי' ל"ה ס"ק כ"א והפרישה שם. דרק חסרון הבנה יש לו ולכן כיון דבמסברי ליה סבר מקרי בר הבנה כשמסבירין לו וסבר וע"כ אז מעשיו קיימין כיון דאינו שוטה גמור רק מצד חסרון ההבנה ולכן היכא שיודעין אנו שהוא מבין ע"י מה דהסבירו לו אין דינו כשוטה. משא"כ במי שעושה מעשה שטות בידים אף בשארי מילי נחשב לשוטה לשיטת הרמב"ם ואז אף שמסבירין לו וסבר מ"מ אין ממש במעשיו וכמבואר בהרמב"ם פ"ט ה' עדות ובח"מ סי' ל"ה סעי' ח' דשוטה אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין כו' דג"כ בכלל שוטים יחשב שאין ממש במעשיו. וזה הוא משום דמוכח בכמה דוכתי דבשוטה גמור לא משכחת ביה גיטין וקידושין המועילים כלל. וכעין דברי הבית מאיר בסי' קכ"א בשם הנו"ב דבשוטה גמור וחרש שגירשו בב"ד והב"ד הודיעו לו ענין הגט דלשיטת ש"ס דילן מוכח דאין ממש כלל. ועיין בתו"ג סי' קכ"א ובישועות יעקב שם ואינן ת"י כעת. והטעם הוא כמו שכתבתי דבשוטה גמור לא משכחת שום עצה כלל דיהיה ממש במעשיו: ח) ולפ"ז אתי שפיר דלא הוי שום סתירה כלל על המהרי"ט מהך דב"ב שם דהוצרכו לומר דהאי דעבד הכי חוצפא יתירה כו'. דהא התם בב"ב דשדא קשייתא כו' היה דינו כשוטה לשיטת הרמב"ם ואף בפעם א' דעבד כן מקרי שוטה