עין יצחק חלק ב לז

דהוחזק לנו באיסור. א"כ ז"א שייך רק בספק בהמעשה אבל בספיקא דדינא לא שייך כן כידוע מש"כ הפוסקים כעין זה גבי חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וקצרתי. ועי' מזה ביו"ד סי' ס"ו סעיף ד' ובש"ך שם ס"ק י' גבי פלוגתת פוסקים בדם ביצים אי חלבון או חלמון דאם היה ברור דדם ביצים דאורייתא הוי דינו ככל ספק דאורייתא דהוי ע"י גלגול דרבנן א"כ משמע דאין לחלק בין ספק במעשה ובין ספק דפלוגתא. ועי' מזה בתשו' רע"א זצ"ל סי' ס"ד בד"ה והנה ש"ב מעכ"ת יצא לידון ולחלק בין ספיקא במעשה לספיקא דרבוותא עי"ש. ויש לי הרבה לדון ולחלק בכ"ז וקצרתי: ענף יב לח) והעיקר מה שנלענ"ד במה דכתב הרמ"א דבעינן שיהיו נודעו השני הספיקות ביחד דאין זה רק מדרבנן וכמו שראיתי כעין זה בפמ"ג בכללי ס"ס של הש"ך בריש ס"ק א' שכתב בזה"ל. ויראה לי דהא דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס"ס היינו מדרבנן ומה"ת בכל ענין הוי ס"ס דמטעם רובא הוא וכן משמע מפוסקים ובתה"א קט"ז כתב ראוי לחוש לחומרא ואף הר"י דאוסר משמע רק דרבנן עכ"ל הפרמ"ג. והובא שם בתה"א שיטת הר"ת דמיקל בספק שנתערבה ומשמע אף דנודע מקודם דאל"כ לא היה מקום לקושיתו בריש ביצה בתוס' שם ודף ג') בד"ה ואחרות באחרות כו' וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' ק"י ס"ק ל"ט וכנ"ל. ועי' בתורת הבית הארוך (ד' קי"ז) לאחר דהביא פלוגתת הר"ת והר"י הנ"ל שכתב דמ"מ יש לחוש לדברי הר"י כו' ונפ"מ לספק טרפה שנתערבה כו'. א"כ מוכח מזה לפי דברי הפרמ"ג בכוונת התה"א דרק מצד חומרא דרבנן הוא א"כ לפ"ז אף בנודע ספק דאורייתא מקודם ג"כ לא נאסר רק מדרבנן דמחמרינן בזה. וכן נראה מסברא דאי נימא דכיון דנודע ספק האיסור מקודם דזה הוי כמו דהוחזק לנו באיסור מקודם. דא"כ לפ"ז הדין נותן דאף באיסור דרבנן יהיה אסור בנולד הספק הא' מקודם ספק הב'. דהא קיי"ל בספק דרבנן במקום דאתחזק איסורא דאסור וכמש"כ הש"ך בכללי ס"ס. ועוד דהא אם נימא דכיון דנודע ספק א' מקודם דיהיה דינו כמו דהוחזק האיסור מקודם וכנ"ל. א"כ לפ"ז יהיה הדין דלא יהיה נאמן ע"א להעיד להתירא. דהא באתחזק איסורא אינו נאמן ע"א. א"כ לפ"ז יהיה הדין דהיכא דנודע כבר הספק איסור מקודם ויצא הדין דספקו אסור דיהיה הדין דלא יהא נאמן ע"א בזה. ובאמת ז"א כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דמבואר דע"א נאמן בכל ספק איסור דאורייתא אף בנודע ספק האיסור מכבר. ולפ"ז יהיה הדין נותן דלא יהיה מהימן כיון דנימא דהוי כמו דהוחזק לנו באיסור. ולא משכחת כלל דלא יהיה נודע הספק איסור מקודם ביאת הע"א. וע"כ מוכח מזה דאף היכא דכבר נודע הספק וגם יצאה ההוראה לאסור מספק דמ"מ נאמן הע"א דמוכח מזה דאין זה מקרי אתחזק כלל כיון דלא נאסר רק מספק. ודוקא היכא דהוחזק לנו כבר זה בדין ודאי שאני. בזה מצינו בכל המקומות דזה מקרי אתחזק איסורא כנ"ל. משא"כ היכא דלא נאסר רק מספק. ע"כ לעולם אין דינו רק כמו כל ספק ולכן ממילא הדין נותן דמה"ת יכולים לצרף גם הספק הראשון שנודע מכבר קודם ספק השני שנולד לנו אח"ז ולדון דין ס"ס דשייך בזה הטעם של הרשב"א דהוי רוב צדדים להתיר. וכן הטעם של הפנ"י לשיטת הרמב"ם דכיון דספק ראשון לא נאסר רק מדרבנן ע"כ ממילא בספק השני הו"ל כמו ספק דרבנן ולקולא כיון דעדיין נשאר בספק איסור אף שנודע מכבר ואף שיצתה ההוראה לאסור דזהו רק מספק בלבד ולא מן דין ודאי. ע"כ מה"ת הוי ס"ס מעליא אף דנודע מכבר. והמחמירים בנולד הספק הראשון מקודם ז"א רק מדרבנן. ומש"כ הט"ז לי"ד סי' ק"י ס"ק י"ב בשם הבית יוסף בסי' נ"ז שכתב בשם מ"כ בשם הר"י דכיון דאחר דנולד הספק נודע הספק והוא איסור גמור וחל עליו שם איסור ודאי עכ"ל. י"ל דז"א רק מדרבנן דחז"ל עשו זה כמו איסור ודאי. וע"כ בדרבנן הדין הוא דאף ק בנודע ספק הראשון מקודם דמצרפינן אותו להספק השני דנולד לנו לאח"ז משום דדוקא במילי דאורייתא תקנו כן ולא בדרבנן דהו"ל כעין גזרה לגזרה. והא דיבמות באשת חרש דקאמר דנפ"מ להוציא בגט ולא דיינינן ס"ס זהו רק מדרבנן ובאמת לאחר שגרשה אינו חייב א"ת רק כ"ז שלא גרשה הוא באשם תלוי לר"א: לט) ואחר שנתבאר דמה דהחמירו בס"ס דבעינן שנודעו בבת אחת דאין זה רק מדרבנן. ע"כ יש לנו היתר מרווח בנ"ד אף לפי דברי הפנ"י דכתב דע"ח וע"ש שקדש דמה"ת חיישינן לאסור מספיקא הואיל דאתרע החזקת פנויה דמ"מ יש ספק ספיקא מעליא בנ"ד להתירא. והוא דהא מן התורה בעת הגט הראשון יצתה מאיסור דאורייתא ע"פ דין ס"ס שמא לא היה חל כלל הקדושין. וספק השני שמא היה גט כשר הגט שהיה בבאברויסק אף דנודע ספק הראשון והחזקנוה לא"א. עכ"ז הא מה"ת דינה כמו כל ספק א"א דמצרפינן זה לס"ס. אך דרבנן אסרוה כיון דנודע הספק דאורייתא מקודם ועשו זה כמו ודאי איסור מדרבנן דלא יצטרף הספק קדושין שלה לדין ס"ס מדרבנן. אבל אחר שגרשה בגט הראשון בבאברויסק לא נשאר עלי' אז האיסור כי אם מדרבנן לפי דמה"ת הא יש לה דין ס"ס המועיל ע"פ הדין רק אסורה להנשא מדרבנן וממילא דינה כמו כל דין איסור דרבנן דכבר נתבאר לעיל דבאיסור דרבנן אף דיש לו עיקר בדאורייתא דדיינינן בזה ס"ס אף אם לא נודעו השני ספיקות ביחד. דדוקא היכא דהספק הראשון אסור מה"ת או מדרבנן לשיטת הרמב"ם מ"מ מקרי בשם דאורייתא. עכ"פ כיון דהוי כמו ספק השקול. [וכעין הא דר"ה ודף ל"ד ע"ב) ל"צ אע"ג דהא ודאי והא ספק ע"ש הרי דאף אי נימא דספק איסור לא מתסר רק מדרבנן אפ"ה חמורה ביותר לאחר דאסרוהו מדרבנן מכל ודאי איסור דרבנן והדברים ארוכים] בזה לא מצרפינן הספק הראשון להספק השני היכא דלא נודעו שני הספיקות. אבל היכא דע"פ דין היה לנו ס"ס המועיל המבררת לנו מה"ת דאין עליה איסור א"א רק דרבנן אסרוה והוי דינה ככל איסור דרבנן וכמו שנתבאר לעיל להוכיח מוסתות דרבנן ומן אלמנת עיסה. דכיון דמה"ת ברור לנו דאין עלי' שום איסור כלל רק דרבנן החמירו לבלי לסמוך על החזקה ולכן מצרפינן הספק הראשון דנודע לנו מקודם להספק השני הבא לנו לאח"ז אף דלא נודעו בבת אחת. ולכן יש בנ"ד שני ספיקות ספק אחד שמא הגט הא' שהיה בבאברויסק היה כשר לפי דהיה אז פקח ואת"ל דהיה שוטה אז והגט ההוא היה גט פסול אכתי ספק שמא בעת שגרשה בגט השני בעיר פאריטש דהיה אז פקח בעת שצוה לכתוב הגט ובעת הנתינה. והגט כשר. ומצרפין גם הספק הראשון שיש לנו על הגט שהיה בבאברויסק לצרפו להספק השני כמו בוסתות ובאלמנת עיסה כנ"ל. והוי נפ"מ בין שני המתירים הללו דאם נימא דהיה גט כשר הגט שהיה בבאברויסק א"כ נעשה אז פנויה ואי נימא דלא היה אז גט כשר כי אם בפאריטש א"כ דינה עד עת הגט שבפאריטש כמו ספק א"א והוי ס"ס מעליא. ואף לדברי בעל המג"ש והפנ"י שהבאנוהו לעיל והמנחת יעקב דשא"ה בנדה ודף ט"ז) גבי וסתות דהוי ספק הרגיל כנ"ל. הא גם הגט השני שהיה בפאריטש הדעת נוטה ביותר דהוי גט כשר כנ"ל: מ) ואין לומר דכיון דעל הספק שהיה לנו בעת הקדושין דתקנו חז"ל דיהיה ספקו כמו ודאי איסור מדרבנן ובלי לצרפו לספק השני מה"ט א"כ ממילא כיון דעיקר ההיתר הוא בזה מחמת שני הספיקות הנולדו לנו על שני הגטין א"כ הוי זה אפשר כמו כל ס"ס במקום חזקת איסור דלא מהני. דזה אינו דהא חזינן דאף בספק דרבנן במקום חזקת איסור ס"ל לכמה פוסקים דמקלינן ואף למה דקי"ל להחמיר וכמש"כ הש"ך בכללי הס"ס. מ"מ ז"א רק בספק אחד אבל לא היכא דיש לנו שני ספיקות דהא כמה פוסקים ס"ל דדיינינן ס"ס אף נגד חזקה ואף דמחמרינן זהו היכא דאתחזק איסור דאורייתא אבל היכא דלא אתחזק האיסור מה"ת רק מדרבנן בזה דיינינן ס"ס אף נגד