עין יצחק חלק ב לא

ספק בדרבנן מ"מ ס"ל דמהני ס"ס משום דהו"ל רוב צדדים דמהני מטעם רובא כיון דהם הכל מטעם אחד וזמן אחד. אבל היכא דהספיקות אינם מזמן אחד וטעם אחד בזה יש לומר לשטתייהו דס"ל דלא שייך בכה"ג לדון להטעם דהוי רוב צדדים דיהי' מועיל מטעם רובא על פי דברי הש"מ הנ"ל דלכן לא מצרפינן מעוטא דאונס למחצה דאינו תחתיו דיהי' נחשב לרובא. דכיון דאינם בזמן אחד ומטעם אחד אין זה נחשב בשם רובא. ומה"ט יש לומר דס"ל דאף היכא דהשני ספיקות הם שקולים ג"כ אין זה בשם רוב צדדים כיון דאינם עכ"פ בזמן אחד ומטעם אחד. ולשיטת הסוברים דספק השקול מתסר מה"ת באמת אליבי' צריכים אנו לומר ולחלק דדוקא לגבי צרוף מעוטא לפלגא היכא דלא הוי בזמן ומטעם אחד בזה אמרינן דאין כח בהמיעוט להצטרף להפלגא בכה"ג. אבל היכא דהשני ספיקות הם שקולים בזה שפיר יש לומר דיש בכחם לצרפם יחד ויהי' רוב צדדים אף כשאינם מטעם אחד וזמן אחד. אבל להסוברים דספק אחד לא מתסר רק מדרבנן באמת יש מקום ע"פ הסברה כפי שהדעת נוטה דלא לחלק ביניהם דכמו דלא מצרפינן מעוט לפלגא היכא דאינם מזמן א' שיהי' מועיל מטעם רובא בשם רוב צדדין בזה דממילא הדעת נוטה דה"ה אף בשני הספיקות שקולים דג"כ לא דיינינן בזה בשם רובא כיון דהוי בזמנים מחולקים רק דמהני ס"ס בכה"ג משום דהו"ל ספק בדרבנן לקולא וכמש"כ הפנ"י בשיטת הרמב"ם וסייעתו: ענף ה יז) ולפ"ז יש לומר דאף לר"מ ור"א דס"ל דלא בעינן קביעותא לאיסורא ולעולם חייב א"ת דלדידהו לא שייך טעם של הפנ"י במה דמהני ס"ס בכולי ש"ס. דטעמו של הפנ"י אין אנו צריכים רק היכא דהספיקות אינם בזמן אחד ומטעם א' כמו הא דכתובות (דף ט') בספק תחתיו וס' באונס דבזה לא שייך הטעם דה"ל רוב צדדים כיון דאינם מזמן אחד אף היכא דהספיקות הם שקולים. רק התם הטעם הוא דכיון דספק א' לא מתסר מה"ת כו' כמש"כ הפנ"י. ועפ"ז הארכתי הרבה בסוגיא דפ"פ. וקצרתי. אבל היכא דהספיקות הם בזמן א' ומטעם אחד כמו הא דנדה (דף נ"ט) וב"ב (דף נ"ה) שפיר אמרו דר"מ מטהר באיש ואשה עומדין משום ס"ס וכן לר"א בס' ביאה דכתב הרשב"ם דלכן ר"א מטהר דהו"ל ס"ס דהא שם הו"ל שני הספיקות הכל בזמן ומטעם אחד. ועי' בספר דברי חיים שם במה שנצרך לענינינו. וה"ה למה שבאתי לעורר דבר חדש בנ"ד. וכיון דהוי הנך שני ספיקות מזמן אחד לכן גם ר"מ ור"א מודו דמהני ס"ס משום דבכה"ג מטעם רובא ראוי להיות מועיל. אבל בהא דיבמות (דף קי"ג) באשת חרש אליבא דר"א דמחייב אשם תלוי דאמרו דאם הוי ע"ח וע"ש קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש אף דהוי ס"ס המועיל לשיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף בספק טרפה שנתערב אח"ז דיינינן ס"ס וס"ל דאף בנודע ספק הראשון מקודם ספק השני ג"כ מהני לדון בזה לדין ס"ס ואינו מחלק בין נודע ללא נודע כלל. מ"מ אתי שפיר מה דאמרו הכא דלר"א באשת חרש חייב א"ת ואף דיש לכאורה לדון בגרשה ס"ס ספק שמא בעת שקדשה החרש הי' שוטה ואת"ל דהי' פקח עכ"פ שמא הי' פקח בעת שגרש. עכ"ז כיון דהנך שני הספיקות אינם מזמן וענין אחד דהא ספק הראשון הוא על הקדושין ובזמן הקדושין וספק השני הוא על הגרושין ובזמן הגרושין א"כ בכה"ג לא שייך לדון להסברא דיהי' נחשב ס"ס הזה בשם רובא כיון דהוי בזמנים מחולקים ע"כ לא נשאר לנו בזה רק הטעם שכתב הפנ"י לשיטת הרמב"ם וסייעתו. דכיון דספק ראשון אינו אסור מה"ת רק מדרבנן אז הו"ל ספד"ר דזה הטעם שייך לדון בכל מקום. אף אם הוי בזמנים וטעמים מחולקים. אבל זה אינו שייך רק לדידן דס"ל דעל חתיכה א' אינו חייב א"ת דלפ"ז ספק אחד לא מתסר רק מדרבנן. אבל לר"א דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב א"ת א"כ ספק אסור מה"ת ע"כ היכא דהוי הספיקות באופן דלא שייך לדון בזה לסברת רוב צדדין כיון דהם אינם בזמן אחד כמו בחרש שגירש. ואף דשייך בזה עדיין לדון לטעם הפנ"י הנ"ל מ"מ הא לר"א דס"ל דספק אסור מה"ת דלא שייך לומר כן ע"כ שפיר אמרו לר"א בחרש שגירש דקדושי מצי גרושי לא מצי מגרש. ועדיין י"ל דלדידן דס"ל דעל חתיכה אחת אינו חייב א"ת ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דלפ"ז ספק א' אינו אסור רק מדרבנן דיהי' הדין במי שהוא ע"ח וע"ש שקדש אשה ואח"כ גרשה דלשיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף היכא דנודע ספק הראשון מקודם דעכ"ז דיינינן בזה לדון ס"ס וכמו בספק טרפה כו' וכן דעת הגר"א זצ"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ז ע"ש וכמש"כ לעיל דה"ה דיש לדון בכה"ג לדון ס"ס ולהתירה. ואינו קשה על הר"ת וסייעתו מן הך סוגיא דיבמות ומתורץ על נכון קושית רע"א זצ"ל ביבמות הנ"ל. וע"כ אין להזניח שטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף בנודע ספק הראשון מקודם ואף בדאוריי' ג"כ דיינינן ס"ס לשיטת הר"ת וסייעתו. אף שיש עליו סתירה מהך סוגיא דיבמות וכמש"כ רע"א להוכיח משם דבעינן שנודעו שני הספיקות ביחד. אכן לפי מה דנתבאר לישב זה לפי מה די"ל דהר"ת וסייעתו ס"ל כשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל הספיקות אינם אסורים רק מדרבנן ואזי לא יהי' עליו שום קושיא כלל מן הך דיבמות הנ"ל. ואין זה דבר רחוק לומר דהר"ת יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהא ידוע דברי המהרי"ט שהובא בפר"ח ליו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ובכרו"פ שם דשקלי וטרי בשיטת התוס' איך ס"ל אם כהרמב"ם או כהרשב"א וגם ידוע דבדברי התוס' אין להקשות בסתירתם אהדדי לפי דהי' כמה בעלי תוס' וכמש"כ היש"ש בהקדמתו לב"ק ע"ש. ע"כ אפשר לומר ג"כ בשיטת הר"ת דיהי' ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם. ולכן אף שיש הוכחות מן כמה דברי התוס' דס"ל כהרשב"א בזה. עכ"ז אפשר לומר דהר"ת וסייעתו יהיו ס"ל כהרמב"ם דכל הספיקות אינם אסורים רק מדרבנן. ע"כ היכא דהספיקות אינם בזמן אחד ומטעם אחד י"ל דס"ל דלא שייך התם לדון דיהי' מועיל משום רובא כיון דצדדי ההיתר מחולקים. עכ"ז מהני ס"ס לפי דשייך בזה טעמו של הפנ"י דכיון דס' א' לא מתסר רק מדרבנן ע"כ בצרוף ספק השני הו"ל ספק דרבנן דלקולא. וידעתי מה דכתב הנו"ב במ"ת חי"ד סי' ל"ח דכתב דגם להרמב"ם נאסר ספק אחד בחשש זנות מה"ת וכ"כ מזה בספרו שיבת ציון סימן ע"ח ע"ש. אבל אין הדברים מוכרחים וכפי שנראה מדברי הפנ"י הנ"ל ויש לי רוב אריכות דברים בזה והוכרחתי לקצר באמצע. ע"כ שפיר י"ל כמש"כ בשיטת ר"א דס"ל דלא שייך לדון כלל לדין ס"ס היכא דהוי בזמנים נפרדים וטעמים מחולקים כיון דלא שייך אליבי' דר"א הטעם שכתב הפנ"י לדון בדין ס"ס דהא ס"ל דספק אחד מתסר מה"ת. וע"כ א"ש הא דיבמות דאמרו אליבי' דר"א בחרש שגרש דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. וע"כ אין לסתור שטת הר"ת וסייעתו ולכן הבית יוסף ביו"ד סי' ק"י שהביא שם פלוגתת הר"ת עם הר"י בספק טרפה שנתערבה שכתב שם דיש לחוש לדברי הר"י. אבל לא כתב לדחות לגמרי לשיטת הר"ת בזה. ואף שהב"י שם כתב כן בשם הרשב"א וידוע שיטת הרשב"א דס"ל דספק דאורייתא מתסר מה"ת עכ"ז אכתי י"ל דאליבי' דהר"ת דהוא מרא דשמעתתא זו עכ"פ ניחא די"ל שפיר אליבי' דס"ל באמת כהרמב"ם דספק אינו אסור רק מדרבנן וע"כ עליו אין להקשות מיבמות הנ"ל דאליבי' יש לתרץ שפיר כנ"ל ועיין בתורת הבית להרשב"א (דף קט"ו) שהביא שיטת הר"ת דפירש בהך דריש ביצה דנתערבה כו' דס"ל דקאי אוודאה ולא על ספיקא וכמש"כ התוס' שם בשם הר"ת. וכן הביא שם דברי הר"י בעל התוס' דחולק על ר"ת בזה. וסיים שם דיש לחוש לדברי הר"י שאין להתיר לספק טרפה שנתערבה כו'. וזה כמו דברי ב"י הנ"ל בשם הרשב"א. ובאמת יש לומר דלהרשב"א דמדבריו האלה משמע דאינו מדחה לגמרי שיטת הר"ת דאליבי' לא תקשה באמת כלל מהך דיבמות הנ"ל משום דיש לומר דס"ל כהגהות מיימוני בדעת הרי"ף והפר"ח המובא למעלה דסבירא להו דמהני בדיקה בע"ח וע"ש. והש"ס בהא דיבמות דקאמר אי אמרת ע"ח ע"ש גרושי לא מצי מגרש צ"ל לדידהו דהיינו בלא בדיקה. וא"כ איכא לברורי כאן ע"י בדיקה והוי ס"ס דאיכא לברורי. והרשב"א הלא ס"ל דס"ס דאיכא לברר צריכים לבררו כמובא שטתו בכללי ס"ס להש"ך ס"ק ל"ה. וא"כ לדידי' צריך בדיקה ובלא בדיקה לא מצי מגרש ולשטתו ל"ק כלל. ולא תקשה רק לר"ת דהוא ס"ל דס"ס אף אי איכא לברורי א"צ לברר כמש"כ בכללי ס"ס שם בשם התה"ד דכן שיטת הר"ת רק לדידיה יש להקשות מההיא דיבמות ואליביה שפיר