עין יצחק חלק ב ל

גריס ר"ת ואחרות באחרות וכן הך דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות פי' ר"ת דנתערבה אאיסור עצמו קאי כו' ולא כתב לפרש דשאני הך דספיקה אסורה דמיירי דנודע הספק איסור מקודם. ומוכח דס"ל דאף ספק במידי דאוריי' אף בנולד מקודם ג"כ מצרפינן להספק השני הנולד לנו לאח"ז וכן הובא שטת הר"ת ההיא בב"י טוי"ד סימן נ"ז ובסימן ק"י דהובא פלוגתת הר"ת עם הר"י בשו"ת הרשב"א ובעה"ת וסמ"ק. א"כ לשיטת הר"ת תקשה מההיא דיבמות הנ"ל דאמאי לא דיינינן התם ס"ס דאף דנולד ונודע ספק אחד מקודם ספק השני עכ"ז הא ר"ת ס"ל דגם בכה"ג מהני הס"ס אף בדאורייתא וכן כתב בקצרה בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סימן ק"י ס"ק ל"ז על מש"כ הרמ"א שם דבעינן שנודעו ב' הספיקות ביחד דמדברי תוס' ריש ביצה בהא דאם נתערבה כו' דהא מתוקמא שפיר בנודעה ומדלא פרשו כן מוכח דס"ל דבכל גווני מהני ס"ס ודלא כמש"כ הרמ"א עכ"ל באור הגר"א זצ"ל: יב) ובאמת מוכח מהא דיבמות הנ"ל דהיכא דנודע הספק הראשון מקודם ספק השני דלא מהני ס"ס בזה. ולפ"ז תקשה מזה על שיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאין לחלק בזה והנראה לענ"ד לדון בזה ע"פ מה שכתב הפני יהושע לכתובות (די"ד) בק"א לסוגיא דאלמנת עיסה שהביא בשם הרשב"א שכתב דספק ספיקא הוי כמו רובא וע"כ מהני אף היכא דאתחזק איסורא כו' ובתוך דבריו כתב הפני יהושע לתמוה על הפר"ח שהכריע כהרמב"ם דספק השקול מדאורייתא שרי ואיננו אסור רק מדרבנן א"כ ל"ל לאהדורי אטעמא דס"ס דהוי כמו רוב הא בלא"ה איכא טעמא רבה בכל הס"ס דכיון דבספק אחד לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ כשיש עוד ספק שני הוי אז ספיקא בדרבנן דלקולא עכ"ל הפ"י. וידוע שיטת הרמב"ם דה"ה בעריות ספקן אינו אסור אלא מדרבנן כמש"כ בפ"ט ה' טומאת מת הלכה י"ב. ועי' בכ"מ שם וכ"כ הפר"ח ביו"ד ולא ס"ל לסברת הכ"מ שכתב דבדבר שזדונו כרת הוי ספיקא לחומרא מה"ת. והראי' שהביא שם מהא דחייבה התורה אשם תלוי מספק בדבר שזדונו כרת אין זה הוכחה לפי דעת הרמב"ם שפסק בה' שגגות פ"ח דאין אשם תלוי בא אלא היכא דאיקבע איסורא. א"כ י"ל דהיכא דלא איקבע איסורא דכיון דפטור מן אשם תלוי לא מתסר אלא מדרבנן וכמש"כ המהרי"ט ח"ב סי' א' ע"ש. ולפ"ז יש לאמר דלכן אמרו להסתפק בטעמא דר"א שם ביבמות דאשת חרש דס"ל לר"א דמחייב אשם תלוי משום דס"ל דלא בעי קביעות לאיסורא דאפשר דס"ל דחרש הוא ע"ח וע"ש ולפ"ז אינו מוציא את אשתו בגט משום דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ולא דיינינן ס"ס משום די"ל דדוקא לדידן דס"ל דאינו חייב אשם תלוי בחתיכה א' וע"כ ממילא ספק א' לא מתסר מה"ת רק מדרבנן ע"כ שפיר דיינינן ספק ספיקא דהטעם הוי כמש"כ הפני יהושע בשיטת הרמב"ם דכיון דספק א' לא מתסר רק מדרבנן ע"כ כי יש ספק שני הו"ל ספק בדרבנן ולהקל. אבל לר"א דס"ל דאף בחתיכה א' מייתי אשם תלוי וע"כ דס"ל דספק אסור מן התורה. ע"כ לא מהני אליבי' דין ספק ספיקא כלל לפי הטעם של הפנ"י הנ"ל. ע"כ אמרו שפיר דלר"א הדין הוא בחרש אי ע"ח וע"ש דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. כן הי' מקום לאמר לכאורה: יג) אבל יש לסתור זה דהא מבואר בכריתות (דף י"ח) דר"מ לא בעי קביעותא לאיסורא ומה"ט השוחט א"ת בחוץ ר"מ מחייב ומצינו בנדה (דף נ"ט) דאמרו כי קאמר ר"מ דטמאה בחד ספיקא אבל בספק ספיקא לא אמר. הרי להדיא דאף למאן דס"ל דלא בעינן קביעותא לאיסורא אפ"ה ס"ל לדון ספק ספיקא. וכן מצינו בב"ב (דף נ"ה) דר"א מטהר ספק ביאה. ופירש הרשב"ם משום דהו"ל ספק ספיקא א"כ מוכח דגם לר"א דיינינן ס"ס. ויש גורסין ביבמות שם ר' אליעזר ולא ר' אלעזר. אך לפירוש רש"י בע"ז (דף ע') והובא בתוס' בב"ב שם דטעמו לא הוי משום ס"ס אין מזה הכרח לדחות למש"כ. אבל מהא דנדה הנ"ל אליבא דר"מ שפיר מוכח דדיינינן ספק ספיקא לכ"ע. וע' לעיל נדה ד' י"ד ע"ב דמסיק הש"ס דר"מ טימא משום נדה וקצרתי. ובלא"ה אין סברא לומר דלאו כ"ע מודו דס"ס יהא מהני. ולפ"ז יש לדון בעיקר דברי הפני יהושע שכתב דלשיטת הרמב"ם אין הכרח לדון בטעמו של הס"ס דהוא משום רובא אלא משום דהו"ל ספק בדרבנן דמה יענה אליבא דהני תנאי דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב א"ת: ענף ד יד) ועכ"ז נלענ"ד לאמר ע"פ הנ"ל דיש לדון בזה לפי מה שהעיר הפני יהושע בכתובות (דף ט') בתוס' ד"ה ואבע"א כו' שכתבו דאם הי' רוב רצון רוב גמור לא הי' מצטרף ס' אונס לספק ספיקא. והקשה הפנ"י דלטעם הרשב"א בס"ס דהו"ל רובא א"כ נימא סמוך מעוטא לפלגא וכ"כ הפ"י שם בק"א. והנה בסדרי טהרה לנדה סימן קפ"ז ס"ק ט"ו הביא בשם תשובת הריב"ש סימן שע"ב שמחלק דשאני היכא דהוי בטבע ובין מה דהוי במקרה ע"ש. וכ"כ בשב שמעתתא שמעתתא א' פ' י"ח מזה ועי' בחות דעת בכללי הס"ס בס"ק י' שכתב ג"כ לחלק כן ולישב למה דמשמע מן תוס' נדה (דף י"ח) דמצרפינן מעוט לדון ס"ס ומחלק ג"כ דשאני היכא דהוי דבר ההוה ורגיל משא"כ דבר שאינו בהוה ורגיל רק במקרה והזדמן כו'. וזהו כדברי הריב"ש הנ"ל ועי' בגנת ורדים כלל ל"ב. אבל מצאתי ראיתי מלתא חדתא בשטה מקובצת לכתובות (דף ט' ע"א) בתוך ד"ה ואבע"א כו' שהביא מה שהקשו על התוס' שם דנימא סמוך מעוטא לפלגא וכתב דהאריך בקושיא זו הריב"ש בתשו' ושוב כתב וז"ל: ולא ידעתי מהו דבשלמא הא דאמרינן סמוך מעוט דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מעוטא ניחא דתרוייהו מפילות ונקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוו זכרים מעוטא אבל מעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו לא הוי שריותא מחד טעמא. וכ"א ואחד בפ"ע. ע"כ לא מצרפינן מעוטא לפלגא כו' ודברי השמ"ק הנ"ל הובא בספר דברי חיים חי"ד סימן ל"ה שכתב להסביר דברי השמ"ק בטוב טעם דהיכא דהוי המיעוט והפלגא הכל מטעם א' ובזמן אחד אזי מצרפינן מעוטא לפלגא מטעם דהו"ל רוב צדדים. משא"כ היכי דלא הוי מטעם אחד ובזמן אחד אז אין זה מקרי רוב צדדים ולא מצרפינן בכה"ג מיעוטא לפלגא. ואין זה בשם רוב צדדים כיון דאינן מטעם א' ובזמן א' ועפ"ז מישב קושית הס"ט בסתירת דברי התוס' מכתובות (דף ט') לתוס' נדה (דף י"ח) ד"ה שליא עי"ש. ולפ"ז יצא לנו כלל מחודש דאף היכא דאינו בטבע העולם רק במקרה ג"כ מצרפינן מיעוט לפלגא אם הוי מטעם א' ובזמן אחד: טו) ונראה לענ"ד להביא ראי' לזה מהא דנדה (דף נ"ט) על הא דאמר ר' מאיר עומדת טמאה דאם איש ואשה עומדין מטהר ר"מ משום דהו"ל ס"ס. והנה לעיל די"ד מסקינן דר"מ מטמא נדה משום דחזקת דמים מן המקור וע"כ לא מספקינן משום מי רגלים כמו דפרש"י שם. א"כ לפ"ז יש להקשות דאיך מצרפינן באיש ואשה עומדין אליבא דר"מ לטהר משום ס"ס הא הך ספק שמא ממי רגלים הוי בשם מעוטא כיון דאם ידעינן דלא הוי מן האיש דהי' מטמא נדה בודאי ולא מספקינן כלל בשמא מי רגלים מה"ט. אבל לשטת השמ"ק א"ש דאף בספיקות דאינן בטבע העולם רק במקרה ג"כ הדין הוא דמצרפינן מעוטא לפלגא אם הוי מטעם א' ובזמן אחד וכמש"כ השמ"ק והדברי חיים ויש לי להאריך בזה אך מחמת דאין זה נוגע לענינינו ע"כ קצרתי: טז) ולפי דברי השמ"ק דלכן לא מצרפינן מעוטא לפלגא היכא דאינו מטעם אחד וזמן אחד משום דלא שייך בזה לומר דהוי זה בשם רוב צדדים. ולפ"ז יש לדון לשיטת הסוברים דספק אחד לא מתסר מה"ת רק מדרבנן שכתב הפנ"י דאליבי' דהטעם בכולי הש"ס דסמכינן על ספק ספיקא דאין זה משום טעמו של הרשב"א והפר"ח משום דהו"ל כמו רובא דרוב צדדים להיתרא רק הטעם הוא דבספק הו"ל ספק דרבנן לקולא. דהסברה נוטה בזה לדון דהיכא דהשני ספיקות הם הכל מטעם אחד ובזמן אחד דאז כ"ע ס"ל דשייך בזה הטעם דהו"ל רוב צדדים לכ"ע ואין צריכים בכה"ג להטעם שכתב הפנ"י לשטתייהו בטעם ס"ס משום דהו"ל כמו ספק דרבנן וע"כ אף למ"ד דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב אשם תלוי משום דס"ל דגם ספק דלא איקבע אסורא אסור מה"ת דאף דלא שייך אליבייהו לומר בטעם ס"ס דהו"ל