עין יצחק חלק ב רנה

דהדין הוא היכא דיש לו זכות על הדרך דאינו יכול לדחותו לדרך עקלתון וארוכה רק דנוטל דרך הקרובה ואותו הדרך שהיה מקודם המכירה. ואף דלפי מה שכתבתי נדחה ראי' זו. עכ"ז כבר נתבאר בהוכחות דיש לו דרך הקרובה וכמו הדרך שהי' שם מקודם שנמכר הבית. ולכאורה יש להעיר בזה למה שכתבו התוס' בע"ג (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אי דאיכא דירכא אחרינא פי' קצר כזה דאי כו' ארוך ביותר א"כ אין לדבר סוף עכ"ל התוס' אבל אין זה שום שייכות לנ"ד דהא בנ"ד לא שייך סברת התוס' דאין לדבר סוף. אבל כבר נתבאר בלא זה דבנ"ד אינו יכול לדחותו לדרך ארוכה ביותר ואין אנו צריכים להאריך יותר: סימן סט נשאלתי בא' שהיה לו דגים למכור ושכר לאחד שיקח הדגים שלו למכור ביום השוק על השוק וא"ל שיקח איזה משקלות בשאלה על זמן המכירה. ובתוך הדברים א"ל הבעה"ב. שגם לאיש פלוני יש לו משקלות. וכן עשה האיש המושכר הנ"ל ששאל המשקלות מן פ' ומכר הדגים בשוק. ומחמת שלא היה המשקלות חתום בחותם כפי הזאקאן. לקחו המושלים את המשקלות. וגם מחמת העונש העובר על הזאקאן לקחו את הדגים לידם. איך הדין של האיש המקבל הנ"ל אם הוא חייב לשלם עבור הדגים להבעלים משום שפשע שלא היה לו ליקח משקלות שלא כפי הזאקאן. או שיכול לומר לבעה"ב שאתה הזכרת לי ליקח המשקלות מן פ'. א"כ אתה בעצמך פשעת בזה. או שיכול הבעה"ב לומר דאני לא ידעתי דמשקלות של פלוני אינם כפי הזאקאן. א"כ המשרת חייב לשלם בעד הדגים. ונשאלתי בזה: א) תשובה בעז"ה והוא. כי הדין נותן כיון דקיי"ל דאומן ש"ש הוי. א"כ ה"ה הכא כיון שנוטל שכר עבור טרחתו. וכמש"כ הקצה"ח בסי' רצ"א ס"ק ו' בשם המהרש"ך דמשרת שנוטל שכר טרחתו דינו כש"ש ע"ש. וה"ה בנ"ד הוי כש"ש. ומחוייב לעיין אם המשקלות כזאקאן או לא. וכמו דאי' בב"מ (דף מ"ב) בההוא תורא דלא ה"ל ככי ושיני למיכל ומסרה לבקרא ומית כו' מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוניה כו' אלא מאן קא טעין מרי' דתורא קא טעין. איבעי' ליה לאודיען מאי מודעינן ליה מידע ידע. בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא כו'. אלמא כיון דהבקרא הוי ש"ש. וע"כ איבעי ליה לעיוני. ולא אמרינן דהא הוי מצי להספסירא ג"כ לעיין ביה. רק היכא דידע הספסירא אז לא שייך לחייבו להבקרא משום ש"ש. אבל היכא דהבעלים לא ידעו מהמום אזי אמרינן דעל הש"ש מוטל לעיין שלא יתקלקל החפץ שנעשה עלי' שומר כיון דנוטל שכר ע"כ מוטל עליו לעיין ביותר. וה"ה בנ"ד אם לא ידעו הבעלים שהמשקלות של פלוני אינם כזאקאן הקיר"ה. ע"כ עליהם אין הדבר מוטל לעיין כ"כ ויכול לומר דסמך על הש"ש דעלי' מוטל לעיין ביותר. וכעין זה הוא בב"ק (דף כ"ז) ובתוס' ד"ה אמאי פטור כו' דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק כו'. ובח"מ סי' קכ"ו סעיף ד' ש"ך ס"ק ס"ז ובנתיבות שם. אך באמת אין אנו צריכים לזה דכיון דחזינן בהך דב"מ גבי הבקרא דאמרו דכיון דהוי ש"ש עלי' מוטל לעיין. ולא יכול לומר דסמך על הספסירא. וה"ה בנ"ד דכיון דהוי ש"ש. ע"כ עלי' מוטל לעיין שלא יקולקל החפץ: ב) אך כ"ז הוא באם שלא ידעו הבעלים שהמשקלות של פ' אינו כזאקאן. אבל באם ידעו מזה אזי אין שייך לחייב להמקבל משום ש"ש. א"כ יכול לומר המקבל דלמא ידעו הבעלים מזה ומספיקא אין מוציאין ממנו. אכן גם זה יש למילף מהך עובדא דב"מ הנ"ל דאמרו התם דמשתבע ספסירא דלא הוי ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. והקשה הר"נ והנימוקי יוסף שם דאמאי משלם בקרא הא יכול לומר דלמא ידע הספסירא וה"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור. ותי' הנימוקי והר"ן לחד תירוצא דהב"ע במתה הבהמה קודם ששילם הספסירא ליתומים וכיון שכן נתחייב הבקרא להיתומים כו' וכיון שכבר חל החיוב הבקרא אינו פוטר א"ע בספק שמא ידע הספסירא דה"ל כאומר א"י אם פרעתי דחייב. ועוד כתב הר"נ בתי' הב' דלא אמרינן א"י א"נ דפטור אלא כשהוא מסופק בעיקר הדבר שאינו יודע בו כלל. אבל זה יודע הוא בחיובו שכבר פשע אלא שרוצה לפטור א"ע בפשיעת ספסירא ושמא הוא טוען עליו וחיובו ברור לפני' הלכך ה"ל כא"י אם פרעתי דחייב עכ"ל הר"נ: ג) והבעל המאור הקשה ג"כ זה הקושיא. ותי' דמשום תקנת נגזל בפקדון נגעו בה. והרמב"ן במלחמות השיג ע"ז התי' וכתב כמו תי' הר"נ בתי' הב' הנ"ל. דכיון דאיהו פשע בודאי רק דרוצה לפטור א"ע בשמא פשעו הבעלים ע"כ ה"ל כא"י אם פרעתי. והובא כ"ז בשיטה מקובצת שם ובריטב"א בארוכה. א"כ אי נימא כתי' הרז"ה דמשום תקנת נגזל בפקדון אתינן עלי'. ועיין בש"ך ח"מ סי' צ' ס"ק ט"ז מש"כ שם. ולפ"ז ה"ה הכא ג"כ הדין כן דמשתבע הבעלים דלא ידעו מן המום שיש להמשקלות ויטול. וכן לתי' הרמב"ן במלחמות והר"נ דכתבו דשא"ה כיון דאיהו פשע בודאי רק דהספק הוא אם הבעלים פשעו ג"כ דבזה נאמן בטענת ברי ליטול כנ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דהמקבל פשע בודאי דהיה לו לחקור אם המשקלות הוא בחותם וכזאקאן. והספק הוא אם הבעלים ידעו מזה ג"כ. ע"כ נאמנים הבעלים בשבועה לומר דלא ידעו מזה. וע"כ הי' לו לעיין בזה כיון דנוטל שכר. ולא מבעיא לפי' הר"ת דכתב שם. והובא בתוס' והרא"ש והרמב"ן והר"נ והריטב"א שם דהכריעו כהר"ת דלכן משלם דמי בשר בזול לפי דבשר הנמכר לפני יום השוק נמכר בזול. ואף לפי' רש"י דפירש שם דלכן משלם דמי בשר בזול דזהו בתורת פשרה. עכ"ז י"ל דזהו דוקא התם וכמש"כ הריטב"א לפרש שם דיכול לומר הבקרא דסמכתי על הספסירא דכיון דהיה אצלו מסתמא היה בקי במומין של הבהמה. ושמא קנה הבהמה מזמן הרבה וידע במומו. ועכ"ז חייבו להבקרא לשלם בזול ולפי דהיה לו לעיין דלמא לא ידע הספסירא דזבין מהכא מזבין להכא כו' ע"ש. וכה"ג כתב הרא"ש שם דלכן משביעין את הספסר לפי דסתם ספסר בקי במומי בהמה וגם מעיין בהו ודמי לסלע שנפלה משנים דמצי לאשבועי כיון דנראית בעיני' כטענה ודאית עכ"ל הרא"ש. אבל בנ"ד דלא היה המשקלות אצל הבעלים של הדגים. ולא שייך לומר סברת הרא"ש הנ"ל. ע"כ אין כאן שום ספק בדין בזה אף לשיטת רש"י וכיון דקיבל השמירה בשכר מהבעלים עצמו. ודאי חייב לשלם כפי כל שוויי' לכ"ע: ד) ואף לשיטת הרמ"א בח"מ סי' רל"ב סעי' י"ח דכתב שם דהסרסור צריך לשלם כו' טעמו משום דס"ל דלוקח אינו רק ש"ח כיון דהוי מק"ט לא הוי עלי' ש"ש. וכמש"כ הנתיבות וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק כ"ו. ובשיטה מקובצת בארוכה שם. ובריטב"א שם מש"כ בדברי הרמב"ם המובא שם סעי' י"ח. אבל היכא דהוי ש"ש כמו בנ"ד ודאי חייב לשלם דהי' לו לעיין היטב בזה. וגם י"ל דאף שבועה א"צ הבעלים בזה לפמש"כ הרא"ש שם דאף דהוי טענת ספק. עכ"ז משביעין אותו משום דסתם ספסר בקי במומי בהמה ומעיין בהו כנ"ל. א"כ הא ז"א שייך בנ"ד א"כ י"ל דסגי בח"ס. וא"צ שבועה. אלא לשארי ראשונים שם משמע דמצד הדין צריך שבועה. כיון דבא ליטול. דהא אינו דומה כ"כ לא"י א"פ. ועיין בח"מ סי' קמ"ו ש"ך ס"ק ה' מש"כ דבכ"ד משביעין בטענת שמא כשבא ליטול. א"כ לכה"פ בשבועת הבעלים דלא ידעו דהמשקלות אינו חתום בחותם כפי החוק והזאקאן. יהי' נשבע ונוטל: