עין יצחק חלק ב רנד

שדהו. ולכן מחמת הטובה דהסכים המקבל ליקח לו הדרך מן הצד אמרינן האומדנא דודאי נתן לו באופן שלא יזרע אבל נתן לו מן הצד מתחילה שא"צ לרצוי דמקבל אז לא אמרינן כן. דזה ג"כ אינו דלעיל ד' פ"ב ע"ב בגמ' אמרינן הא לא דמיא אלא לסיפא זה וזה אינן רשאין לזורעה ע"ש. והנה ה"א התם באורה וסלו שקנה ממילא. והתם לא שייך לומר סברא דמדנתרצה ע"ז דמחמת זה אמרינן אומדנא דנתן לו באופן דלא יזרע. ובאמת לשון הרשב"ם שם שכתב דכיון דמדעת שניהן הוא אנן סהדי דמחל לו הדרך כו' אינו מדוקדק כל כך. כמש"כ התורת חיים בב"ב ד' פ"ב לפרש הגמ' שם דהא דאורה וסלו הוי כמו מן הצד דלא נפסד כ"כ דאמרינן אומדנא דודאי נתן לו באופן שלא יזרע ע"ש. א"כ קשה דלמ"ל לומר מן הצד מדעת ב' דהאי לא תלוי כלל בזה ומאי קמ"ל המשנה וה"ל לומר מן הצד לבד אע"כ מוכח דמיירי דבמן הצד הוי הדרך רחוקה ביותר. וי"ל דהמשנה אשמעינן הך דינא גופא דאין יכול ליתן לו מן הצד בלא רצוי דמקבל רק מדעת ב'. משום דאמרינן כיון דנותן בעין יפה נותן. יש לו מחמת העין יפה דרך הקרובה. וה"ה במוכר דלענין דרך שוה מוכר לנותן דמוכר בעין יפה מוכר דג"כ נימא דמחמת עין יפה נוטל דרך הקרובה באמצע שדהו דאל"כ מאי קמ"ל המשנה במה שנקטו לשון מדעת שניהן: ט) ובעז"ה שמצאתי בתוס' יו"ט שכתב על משנה מי שיש לו גינה לפנים כו' הנ"ל והביא מש"כ הרשב"ם דמיירי ביורשים שחלקו ונתרצה חיצון לתת לו דרך באמצע שדהו וכתב התוס' יו"ט שם אבל במכירה א"צ לריצוי שלו דהא מוכר בעין יפה מוכר ויש לו דרך ע"ש. דמוכח ממנו דס"ל דבמכירה נוטל הלוקח דרך באמצע שדהו ממילא אף בע"כ של המוכר דאל"כ קשה איך אמר דלא צריך לרצוי של המוכר דאכתי צריך לרצוי שלו דיטול באמצע שדה דיש פסידא לנותן טובא כמש"כ הרשב"ם. וע"כ מוכח הדין דמוכר לחבירו גינה ובור ודות דיש לו דרך. דנוטל בע"כ של מוכר באמצע שדהו. והא שכתב הרשב"ם שנתרצה לתת לו דרך באמצע שדהו הוא לאו דוקא דאף בלא פי' בפירוש לתת דרך באמצע שדהו דג"כ נוטל באמצע שדהו דממילא כיון דנתרצה ליתן לו דרך נוטל באמצע כדמוכח מהתוס' יו"ט הנ"ל. ולשון המשנה דנותן לו מדעת ב' דמוכח דבעי דעת המקבל שיסכים לזה ובלי רצונו נוטל באמצע בע"כ דמוכר. ומכל הלין טעמים נ"ל דנוטל הלוקח דרך הקרובה: י) והנה בירושלמי פ"א דנזיר ה' ג' במראה הפנים ד"ה לא נחלקו כו' הקשה דלברייתא דס"ל שם דר"ע ס"ל באומר שלשים יום ויום א' שאינו רק נזיר אחד ולא דריש לישנא יתירא. ובב"ב באומר חוץ מאלו דריש ר"ע לישנא יתירא א"כ קשיא דר"ע אדר"ע עכ"ל. ובאמת לפי מה דכתב הרשב"א והובא בטור ח"מ סי' ס"א בבית יוסף שם דאין כח בידינו לדון לישנא יתירא רק במקום שאמרו חז"ל ושאין להוסיף עליו ע"ש. יש ליישב קושיית הפני משה הנ"ל א"כ י"ל דס"ל לברייתא דירושלמי דדוקא גבי אמר חוץ מאלו דרש ר"ע יתור לשון ולא במקום אחר. [ויש להאריך בזה הרבה]. אבל באמר חוץ מאלו ניתן לדרוש לכ"ע היתור לשון. ואפ"ה כתב הרשב"ם דלרבנן לא אתי לטפויי כלל. א"כ מוכח דבלא"ה נוטל דרך הקרובה כנ"ל וברור ועיין בנזיר (דף ז'): יא) ועפ"י מש"כ מדוקדק הגמ' דב"ב (דף ס"ד ע"ב) דאמרינן אלא מסיפא מכרן לאחר דשדה כו' הא תו למה לי היינו הך אלא לאו הא קמ"ל דר"ע סובר מוכר בעין יפה מוכר כו'. והנה הרשב"ם בד"ה אלא לאו כו' כתב דהך משנה יתירא דקתני לאשמעינן דאף בשארי מקומות דליכא הנך טעמים מיפה ר"ע כח הלוקח כו' ע"ש. ויש לדקדק דכיון דבדרך דפליגי ר"ע ורבנן ליכא נפ"מ דהא אף למאי דקאמר מעיקרא דפליגי אי בתר דעתא דלוקח אזלינן אי בתר דעתא דמוכר היכא דיש טעמא דדריסה ופריחה כמש"כ התוס' שם. יש ללוקח דרך לר"ע: א"כ מה נפ"מ בזה אי הוי טעמא משום דעין יפה או משום פריחה באויר. ולומר דבאמת זהו כמו אם אינו ענין היתורא דסיפא דלדרך ידענא לכל א' דינו. וע"כ אשמעינן באם אינו ענין לפלוגתתם לדרך תנהו ענין לדברים אחרים שיוצא פלוגתא. ונפ"מ מעין פלוגתתם בדרך למקום אחר זהו דוחק מאד דזה לא שייך רק בפסוק ולא בלשון התנא. אך לפמש"כ ניחא בעז"ה דאי נימא דפלוגתתם הוא במוכר בעין יפה גבי דרך יש נפ"מ רבתא גבי דרך גופא. דאי נימא מחמת פריחה באויר לזה סגי אף שנותן דרך עקלתון דהא עכ"פ לא צריך לפרוח באויר אבל אי נימא מחמת עין יפה אז נוטל דרך הקרובה. וזה כוונת הרשב"ם דאמר דאף במקום דליכא טעם דפריחה כגון ברוצה ליתן לו דרך עקלתון דליכא בזה טעם דפריחה. עכ"ז יש לו דרך הקרובה מחמת עין יפה. א"כ בפלוגתתם גבי דרך גופא יש נפ"מ רבתא אי מוכר בעין יפה יותר מטעם דפריחה וברור: יב) ובירושלמי דב"ב פ"ב ה"ג אמרו דחד בר נש זבין כל דרתי' שייר בה חד מסטובא והוי עליל ויתיב ליה עלי' אתא עובדא קומי ר' יונה ור' יוסי אמרין לאו כל כמינך מיעל ויתיב עלי' וחמי מיעל ונפק גו ביתו. ופי' הפני משה ששייר לו עלי' ומכר כל חצירו כו' ואמרו לו שאינו יכול ליכנס ולצאת בתוך ביתו ולראות מה שעושים בתוך ביתו עכ"ל הפ"מ. ומשמע דלולי הטעם דהיזק ראיה שיהיה רואה בבית חבירו. היה יכול להיות נכנס ויוצא דרך בית חבירו. וע"כ מיירי דהתנה ושייר בפירוש לו הדרך וכעין דברי הרשב"ם בב"ב (דף צ"ט ע"ב) על המשנה דמי שיש לו גינה לפנים מגינתו כו' הנ"ל. או די"ל דאף דקיי"ל בשייר לו בור ודות דצריך לקנות לו דרך. עכ"ז י"ל כמש"כ לעיל ע"פ סברת התוס' בב"ב (דף ע"א) וכפי שכתב הסמ"ע בסי' שט"ז ס"ק ה' ולחלק בין היכא דנחת לשיורא. וה"ה כאן דהא קיי"ל דהמוכר חצר מכר כל הבתים והוכרח לשייר לו העליה בפירוש. א"כ ממילא אמרינן דכיון דנחת לשיורא דשייר לו דרך. ולכן ע"פ דין יש להמוכר דרך לילך להעליה ששייר לו רק לפי דיהי' היזק בראייתו דרך בית הקונה ע"כ אמרו שאינו יכול ליכנס ולצאת דרך בית חבירו: יג) ואף דע"פ דין יש לו זכות דרך לילך להעליה בע"כ מיירי דנותן לו דרך במק"א אך דהיא ארוכה. והדרך שבתוך בית היא דרך קצרה. וע"כ לולי הטעם דהיזק ראיה היה יכול לילך בהדרך שבתוך הבית בע"כ דהלוקח ולא הי' יכול לדחותו שילך בדרך אחר לפי שהדין הוא דנוטל הדרך לאותו הדרך שהי' שם מלפני המכירה והקצרה ולא לדחותו לדרך אחר הארוכה או בעקלתון. ולפ"ז יהיה מזה ג"כ סייעתא למה שנתבאר לדינא דאינו יכול לדחותו לדרך עקלתון וארוכה רק דנוטל לאותו דרך שהי' שם מקודם המכירה וקצרה. ועכ"ז יש לדחות זה הראי' לפי דיש לפרש דלא כהפני משה דפירש דהי' מעכבין עלי' שלא ליכנס ולצאת דרך הבית. אלא יש לפרש דמיירי דהתנה בפירוש שיהיה לו הדרך בתוך הבית. או דאין לו דרך אחרת. אך הירושלמי מיירי דמיחה לו שלא יהיה יושב בתוך הבית בעת שיהי' הולך דרך שם. וכמבואר בסי' קנ"ד סעיף ג' דאסור להסתכל בבית חבירו. ולכן אף דנימא דהי' תנאי בפירוש שיהי' נכנס ויוצא דרך בית חבירו מ"מ יכול למחות לו שלא יהי' יושב בדרך הלוכו דרך בית חבירו דאף דיש לו רשות לעבור דרך הבית מ"מ אין לו רשות להיות יושב שם ולהסתכל בבית חבירו. וכן הדין הוא במה דמבואר בסי' קס"ט סעיף א' דבחדר נכנס שם בין ביום ובין בלילה. עכ"ז אין לו רשות לישב בבית חבירו מה"ט. וכן הוא פשט לשון הירושלמי דאמרי עליל ויתיב לי' עלי' כו' וכן אמרו דלאו כל כמינך מיעל ויתיב עלי'. הרי דעיקר הקפידא היה על הישיבה בבית אחר. אבל לא על עצם הליכתו דרך הבית. וע"כ י"ל דהי' תנאי בפירוש שיהי' לו דרך בבית חבירו או דאין לו דרך אחר. ונדחה הוכחתי מהירושלמי הזה: יד) ובדוחק יש להעמיס לזה בכוונת הפ"מ. אך באמת לפי דברי הפ"מ יש מקום להוכיח מהירושלמי