עין יצחק חלק ב רנב

דכתובות ד' נ"ט ונדרים ד' פ"ה דריו"ח בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו לחזור. ואי נימא דיכול לחזור מקודם שבאו לעולם א"כ הא יש לה עצה דתחזור בה מקודם שיבאו לעולם מעשה ידי' ואז תהי' יכולה לחזור אליו. וע"כ מוכח דאין לה עצה לחזור בה מקודם שיבאו לעולם וע"כ תהי' אסורה לחזור לו אם לא יפר. א"כ בין אם נימא דהקונם שלה חל על מעשה ידיה משום דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכמו דאמרו בקידושין ד' ס"ג מקודם ובין אם נימא דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כו'. על כל האופנים הללו מוכח דאינה יכולה לחזור אף מקודם שבאו לעולם. והסברא בזה הוא כעין הך דנדרים ד' כ"ט ע"ב דבאמר לאחר ל' יום עולה דאף למ"ד חוזר הכא שאני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. ועיין בר"נ לנדרים שם ומש"כ שם בשם הרשב"א. ובפי' הרא"ש שם ולפירוש הרא"ש דפירש דזה הוא משום מוצא שפתיך ולא מצי למיהדר בי'. ולפ"ז שייך כן גם בקונמות. ועיין בנתיבות סי' רנ"ה ס"ק ב'. והדברים ארוכין ועת לקצר: ו) ועוד נ"ל לדון בכל זה ע"פ הך דב"ק ד' ק"ט בקונם דאם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין וכמו שפירש שם התוס' ד"ה ב"ח באין ונפרעין כו' ובר"נ לנדרים ד' מ"ז. וכן הוא ביו"ד סי' רכ"ג סעי' ד'. א"כ לפ"ז משכחת איתא בתשלומין אף באסרן בקונם על המלוה. דהא בקונם כללי אינו מפקיע מידי שעבוד וכמש"כ בקצה"ח בסי' קי"ז ס"ק ה'. ובקונם פרטי באסרן לנכסיו על המלוה יכול המלוה ללות מאחר והאחר יבא ויפרע מן הלוה שלו בתורת שעבודא דר"נ וע"י זה יקיים ג"כ העשה דוהשיב את הגזילה דהא ונתן לאשר אשם לו דכתיב בגזל הוא עיקר הילפותא על שדר"נ. ע"כ קרינן בזה איתא בתשלומין ע"כ אתי שפיר דלא מני להך דגזל משום דגם באסרן לנכסיו על המלוה מקרי אי' בתשלומין. אבל עדיין יש לדחות זה דהא אכתי יכול לאסור נכסיו גם על מי שילוה מעות להמלוה שלו וגם זה מקרי קונם פרטי. ואף דיש לדון בזה אין ברירה לריו"ח דס"ל בביצה ד' ל"ז בדאורייתא אין ברירה. עכ"ז יש לדון עדיין דהא קונם חל גם באמר לאחר שלשים יחול הקונם וכמבואר בנדרים ד' ל' בר"נ שם ד"ה דהלין יושבי יבשה כו' ובשם הירושלמי בנודר מיורדי הים לאחר ל' יום כו'. בפרק בתרא דמכילתין באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא כו' עכ"ל הר"נ. ועיין ביו"ד סי' רי"ז סעי' ל"ה אמר יורדי הים כו' שלאחר ל' יום כשחל הנדר כו'. הרי מבואר דיכול לאסור בנדר אף לאחר זמן. ולא אמרינן בזה כיון דהשתא לא חייל א"כ גם לאחר זמן לא יהי' חל. דשאני בזה דהוי משום מוצא שפתיך וכמש"כ הרא"ש בפירושו לנדרים ד' כ"ט ע"ב ועיין בר"נ שם ובזה י"ל דכ"ע מודי לסברת הרא"ש בזה וקצרתי: ז) וכיון דנדר לאחר זמן חייל א"כ הא כתב השאגת ארי' בסי' צ"ב לכללא דלא שייך לדון אין ברירה אלא באומר שיהי' כן למפרע אבל היכא דמתנה שיחול הענין לאחר זמן וכיון דבאותו זמן מבורר הענין ע"כ בכה"ג דיינינן יש ברירה לכ"ע והוכיח כן מסוגיא דב"ק ד' ס"ט כל שלקטו כל שילקטו ע"ש. וכ"כ הנתיבות בסי' ס"א ס"ק ג' ע"ש. ולפ"ז בנ"ד עדיין יכול לאסור בקונם על מי שילוה להמלוה שלו דהא בעת שילוה יהי' אז מבורר מי הוא המלוה של המלוה שלו ואז יחול הקונם גם עליו ע"כ עדיין קרינן בזה דמקרי ליתא בתשלומין וקשה דה"ל לממני גזל כו': ח) והנה ראיתי בהפלאה לכתובות ד' נ"ט ע"ב בד"ה אלא אמר רב אשי קונמות כו' שכתב דדוקא במה דעביד דאתי בזה ס"ל להתוס' דקדושת הגוף חל על דשלב"ל אבל במה דלא עביד דאתי אין חל קונמות. וכ"כ ההפלאה בק"א סי' פ"א ס"ק ה' ובמקנה לקידושין ד' ס"ג בתוס' ד"ה וידים איתנהו בעולם כו'. א"כ אפשר לומר דאף באסר נכסיו על המלוה דמ"מ מקרי איתא בתשלומין אם יפלו לו נכסים לאחר זמן של הקונם והוי בגדר התראת ספק עדיין. ולפ"ז הי' אתי שפיר מה שהקשיתי. אבל באמת זה אינו ברור לפי מה שכתבו התוס' בב"ב ד' מ"ה ע"א בד"ה מאי נפ"מ כו' ובח"מ סי' ל"ז סעי' י' דלשמא יתעשר לא חיישינן. ובגיטין ד' ל' ע"ב דעשירות לא שכיחא. ואפשר לחלק בזה. וזו"ז דהנה בספרי נחל יצחק סי' [א'] בקונטרס א' בתפיסה בדררא דממונא ענף [א'] הבאתי שם לדברי ההפלאה והמקנה הללו אבל כתבתי שם דיש להעיר בזה ע"כ עדיין תשאר קושייתי הנ"ל: ט) ובעיקר קושייתי אפשר לומר דאף דמעיקרא בסוגיא דמכות ד' ט"ז הנ"ל דהי' ס"ל דבנדר ע"ד רבים אין לו הפרה אף לדבר מצוה מ"מ זה אינו רק בפרט כמו באונס שגירש כו' וכיוצא. אבל היכא דהוי ענין נעילת דלת וכדחזינן דיש שיטת פוסקים דס"ל דמחמת נעילת דלת אינו חל קונם להפקיע שעבוד הבע"ח וע"כ אף להחולקים וס"ל דחל הקונם מ"מ כיון דיש בזה נעילת דלת י"ל דגם בע"ד רבים יש לו התרה דאנן סהדי דבכה"ג ניחא להרבים להסכים על ההתרה דאל"כ תהי' נעילת דלת. ויש בזה לדון לסברת הגמ' בב"מ ד' כ"ז ע"ב דניחא למוצא אבידה דניהדר בסימנים כי היכי דכי אבדה לי' לדידי' נמי ניהדרו לי' בסימנים כו'. וכמו כן הכא בענין פריעת בע"ח כו'. א"כ גם מעיקרא בסוגיא זו הי' ס"ל דבמקום מצוה דפריעת בע"ח הי' מועיל התרה אף בע"ד רבים. ולבסוף הסוגיא שם מסיק דאף היכא דלא שייך נעילת דלת בפני הכלל ג"כ יש התרה לדבר מצוה אף בע"ד רבים וכמו בההוא מקרי דרדקי כו' וה"ה באונס שגירש כו' ולפ"ז מתורץ קושייתי בפשיטות: סימן סח ב"ה יום ר"ח סיון תר"ז ניעשוויעז. נשאלתי מרבנים גדולים ע"ד המבואר בח"מ סי' רי"ד סעי' ב' דהמוכר בור ודות אין הלוקח צריך לקנות לו דרך משום דקיי"ל דמוכר בעין יפה מוכר אם יכול המוכר ליתן אף דרך מן הצד דהוי דרך עקלתון או דמחויב ליתן לו דרך הקרובה ביותר וכמו שהי' מקודם בעת שהי' שייך להמוכר ונתווכחו הרבנים הגאונים בזה וביקשו ממני לחוות דעתי בזה: א) תשובה הנה האחרונים סתמו בזה. ולכאורה יש לומר דלפי מה דאמרו בב"ב ד' ס"ד ע"ב מקודם להטעם דלכן יש להלוקח את הדרך לפי דאין אדם רוצה שיפרח באויר וכמ"ש התוס' שם ד"ה ממאי דילמא ר"ע סבר כו'. דלפ"ז ודאי אף בנותן לו דרך עקלתון ג"כ סגי כיון דעכ"פ אינו פורח באויר. א"כ אף לפי דמסיק הש"ס התם דעיקר הטעם הוא משום מוכר בעין יפה מוכר. יש לומר דבעיקר הדין לא הדר בי' וגם לפי המסקנא יכול ליתן דרך בעקלתון וכמו דהי' הדין לפי הטעם דלעיל. וזהו משום דליכא בזה עין יפה כ"כ כיון דיש לו עכ"פ דרך. וכה"ג מצינו ביבמות ד' מ"ב תוס' ד"ה סתם מעוברת כו' באה"ד שכתבו דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד וכ"כ התוס' בכתובות ד' ס' ע"ב. וה"ה כאן ואף שבשארי ענינים יש נפ"מ אם הטעם הוא משום מוכר בעין יפה מוכר או משום דאין רוצה ליפרח באויר. עכ"ז בהך דינא גבי דרך אין שום נפ"מ לדינא רק בהטעמים לבדם. אך באמת יש לחלק בין הך דיבמות לבין הך דב"ב. וע"כ אין לבנות יסוד על ראי' זו: ב) ואם נימא דיכול ליתן לו אף דרך עקלתון. יש מקום ליישב בזה קושית התוס' בערכין דף י"ט ד"ה הוא דאמר כר"ע כו' תימא ברייתא מאן תניא לא ר' עקיבא ולא רבנן כו' והוא קושיא חמורה. ובב"ב ד' קל"ח כתב הרשב"ם