עין יצחק חלק ב רנ

הנ"ל דהא כתב כן על הרמב"ם ושיטת הרמב"ם בזה דלא כרש"י ותוס' הנ"ל וכמש"כ שם המגיה כנ"ל והדברים ארוכים ואכמ"ל: ענף ו ל) ולפ"ז יש לדון במה שנתבאר דאף היכא דהמשלח לא מצי עביד ולתבוע מן החייב מצד ספק יכול לעשות שליח משום דזה מקרי מצי עביד אם יבוא אליהו כנ"ל. וע"כ בהא דבכורות (דף מ"ט) וברמב"ם וביו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ומת א' מהם. אם לכהן א' נתנו כותב א' מהם הרשאה לחבירו כו'. אף דפסק הרמב"ם והמחבר שם דלאחר ל' בנו פדוי אע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום וניתן לו מסתמא ע"מ להוציא. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע'). כנ"ל בארוכה. א"כ משמע מזה דאף על מלוה דאינו בהקנאה. אפ"ה מהני הרשאה בזה בתורת שליחות אף לשיטת מהרש"ל דבעי דיני שליחות גם בהרשאה משום דאם יבא אלי' ויאמר כו' מקרי מצי עביד המשלח. אבל בספק בדין לפי מש"כ המל"מ הנ"ל והמגי' הנ"ל לשיטת הרמב"ם דלא מהני בזה אם יבא אלי' כנ"ל. ע"כ הדין נותן בספק בדין בין שני תובעין למי מהם שייך התביעה דבכה"ג לא מהני כתיבת ההרשאה בתורת שליחות מאחד לחבירו. משום דלפי שיטת מהרש"ל דבעינן דיני שליחות גם בהרשאה. א"כ א' מפרטי דיני שליחות הוא דיהא המשלח מצי עביד כנ"ל. וכיון דהוי ספק בדין בין התובעין. א"כ לא מהני בזה אף אם יבא אלי' ויאמר כנ"ל. א"כ לא מקרי מצי עביד המשלח ולתבוע מן החייב. וכמש"כ המל"מ הנ"ל דספק בדין מקרי לא מצי עביד המשלח: לא) ונחזור לענינינו במה דמשמע מן הראב"ד בשיטת הרמב"ם בעבד שלא קבל שטר שחרור וחבלו בו אחרים דאינם יכולים להוציא מן החובל אף ע"י כתיבת הרשאה. והראב"ד כתב בלשון יש אומרים דמהני הרשאה. והב"י בסי' תכ"ד כתב דהרמב"ם לא הוצרך לכתבו משום דפשוט הוא וכנ"ל. אבל באמת לולי דברי הב"י הייתי אומר דהרמב"ם ס"ל דלא מהני בזה כתיבת הרשאה וכדמשמע מן הראב"ד דלאו כ"ע ס"ל דמהני הרשאה בזה. משום די"ל דדוקא בספק במציאות כו' בהא דב"ב ובכורות הנ"ל וש"ד בזה מועיל כתיבת הרשאה אף שלא בתורת קנין דשייך בזה לומר אם יבא אלי' כו' כנ"ל. אבל בספק בדין היכא דלא שייך תורת קנין כמו בחוב וכה"ג דאין החפץ בעין כמו פקדון דבזה לא מהני הרשאה בתורת שליחות. משום דהא המשלח לא מצי עביד משום ספיקא דלא מהני בזה אם יבא אלי' כו' כיון דהוי ספק בדין. וע"כ ס"ל להרמב"ם כפי שיטתו דבספק בדין לא מהני אם יבא אליהו כו'. וע"כ בעבד שצריך ג"ש שחבלו בו ס"ל להרמב"ם דלא מהני הרשאה משום סברת הרש"ל דבעי דיני שליחות בהרשאה היכא דלא הוי בר קנין. ודוקא בהא דמבואר בטור ח"מ סי' ר' בשם הרמ"ה גבי כליו של מוכר ברשות לוקח דהיכא דאיכא למימר ממ"נ מועיל הרשאה אף דהוי שם ספק בדין. י"ל דשא"ה דיש בו תורת קנין דהוי כמו פקדון דהא גוף החפץ נקנה לבעליו ומקרי יכול להוציאו בדיינים. כנ"ל. אבל היכא דלאו בר הקנאה הוא דלא הוי בעין והוי ספק בדין לא מהני בזה כתיבת הרשאה אף בתורת שליחות כיון דהמשלח לא מצי עביד וכשיטת הרש"ל הנ"ל. ושפיר סתם הרמב"ם בהך עבד דחבלו בו דלא מהני הרשאה. ויש מזה סייעתא לשיטת הרש"ל דבעינן דיני שליחות אף בהרשאה. ושאני בשתי נשים שלא בכרו דהוי ספק במציאות כנ"ל. ושיטת הי"א דכתב הראב"ד דס"ל דמהני הרשאה בתורת שליחות אף בהך עבד דחבלו בו אף דהוי ספק בדין. אין סתירה לשיטת הרש"ל דמצריך דיני שליחות בהרשאה משום די"ל כשיטת רש"י דחולין (דף ל"ו) והתוס' ב"מ (דף קי"ד) דאף בספק בדין מהני אם יבא אליהו. ע"כ מקרי מצי המשלח למיעבד כנ"ל. אבל בשיטת הרמב"ם י"ל דנתכוין למש"כ. וכדמשמע להראב"ד דס"ל בכוונת הרמב"ם דלא מהני הרשאה בזה כן י"ל בכל זה לולי דברי הבית יוסף הנ"ל. והב"י י"ל דאזיל לטעמיה דפסק בסי' קכ"ג דיכול לעשות הרשאה אף ע"י מי שאינו בתורת שליחות. וכמש"כ התוס' בריש קדושין ובטור שם. אבל לשיטת הרש"ל שפיר י"ל כמש"כ: לב) נחזור לענינינו במש"כ התב"ש בסי' י"ח אם שחט לשנים דמצי מדחי לכ"א דאפי' יכתבו הרשאה זל"ז לא מהני. ואע"ג דבכתובות (דף צ"ה) וב"ב (דף קכ"ז) אמרינן בכה"ג דמצי מדחי לכ"א דאם יכתבו הרשאה זל"ז גובין. יש לחלק דהתם מקני ליה מה דאית ליה. משא"כ כאן דאינו אלא תביעה אין מועיל בה הרשאה. ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל התב"ש. ובאמת דבריו צריך ביאור. דהא קיי"ל לדינא דאף במלוה ע"פ דכפרי' כתבינן הרשאה. כמבואר בסי' קכ"ג. ואף בחוב נזקין שלא בא לידו מעולם ג"כ כתבינן הרשאה. כמש"כ הר"נ פ' שבועת העדות. והובא בש"ך סי' קכ"ג ס"ק י"ג ע"ש. א"כ מ"ש במה דמצי מדחי לכ"א דכתב התב"ש דלא מהני בזה כתיבת הרשאה. ועוד קשה דהא בבכורות. (דף מ"ט) דהקשה התוס' שם דלהאי לישנא דס"ל בב"ק דאף בלא כפרי' לא כתבינן הרשאה דמפני מה מועיל התם בבכורות כתיבת הרשאה זל"ז הא התם דינו כמלוה דלאו בר הקנאה. ותירצו דהאי לישנא מוקי לי' בחבירו חייב לו ומוציא מדר"נ או במעמ"ג. ומשמע דלהך לישנא דס"ל דבלא כפרי' כתבינן הרשאה אף היכא דלאו בר הקנאה הוא דמ"מ כותבין הרשאה בתורת שליחות אף דהתם מצי מדחי לכאו"א. וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע'). וכעין זה כתבו התוס' בב"ב (דף קכ"ז) גבי בכור דאף דאין לבכור קודם חלוקה מ"מ מועיל ההרשאה אף דכ"א בפ"ע אינו יכול לתבוע אפ"ה מועיל הרשאה. וכן משמע בתוס' ב"ב (דף ל"ה) גבי אם בא אחד מן השוק וחטפה כו'. דלולי הסברא דהואיל ורשעים הן אין נזקקין להם. היה מהני הרשאה שם אף דמצי מדחה לכ"א. וכיון דס"ל להתוס' בכמה דוכתי הנ"ל והרא"ש דלנהרדעי כותבין הרשאה אף בדבר שאינו נקנה בקנין ומצי מדחי לכ"א. ועיין בש"ך ח"מ סי' קכ"ג סוף ס"ק י"ג. א"כ אף בעובדא דהתב"ש ג"כ מבעי להיות מועיל הרשאה. ואפשר לומר דהתב"ש כתב כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל מלוה אין כותבין הרשאה אלא מצד תקנת הגאונים והובא ריש סי' קכ"ג. ודלא כהתוס' והרא"ש. ע"כ להך שיטה שפיר כתב התב"ש דלא כתבינן הרשאה בכה"ג. וכן מדוקדק דברי התב"ש שכתב בזה"ל. דכיון דאין מועיל בזה הרשאה כ"א מתקנת הגאונים כנ"ל. אלמא דעיקר טעמיה משום זהו הוא: לג) ועכ"ז קשה להסביר דברי התב"ש הנ"ל דהא מלוה בע"פ דלא כפרי' כנ"ל להרמב"ם ג"כ דכותבין הרשאה לכה"פ מצד תקנת הגאונים. א"כ מ"ש היכא דמצי מדחי לכאו"א הא זה מקרי מלוה דלא כפרי' כמבואר בבכורות (דף מ"ט). ועוד קשה דמ"ש זה ממלוה ע"פ אף דכפרי' קיי"ל דכותבין הרשאה כמבואר בסי' קכ"ג דכן נוהגין ודלא כהרמב"ם. אכן לפי מש"כ לעיל נכונים דברי התב"ש הנ"ל די"ל דלכן לא כתבינן הרשאה היכא דכל אחד בפני עצמו לא מצי לתבוע. משום דשאני מלוה ע"פ אף דכפרי' מ"מ כיון דהוא בעצמו יכול לתבוע ולהשביע להנתבע ע"כ גם שלוחו יכול לתבוע. משא"כ היכא דהוא בעצמו אינו יכול לתבוע מחמת דמצי מדחי ליה ע"כ לא מצי לעשות שליח כיון דאיהו לא מצי למעבד. וכעין שיטת רש"י ביבמות (דף צ"ט) דאף היכא דמספק לא יכול המשלח למיעבד לא מצי לעשות שליח. אבל התוס' ב"ק ובכורות וב"ב דכתבתי לעיל דלא ס"ל סברת התב"ש הנ"ל אזלי לטעמייהו דפליגי על רש"י ביבמות שם וס"ל דזה מקרי מצי עביד משום אם יבא אלי' כו'. והתב"ש כתב כן לשיטת רש"י דהמוחזק יכול לומר קים לי מספיקא. ועוד י"ל דדוקא בתקנת הש"ס אפשר דס"ל דלא בעי דיני שליחות בהרשאה וכמש"כ הטור