עין יצחק חלק ב רמט

בהקנאה ולא מהני כתיבת הרשאה רק מצד תקנה ואפ"ה היה מהני הרשאה ביה. אך מפני שרשעים הם אין נזקקין להם. י"ל דג"כ הוא משום דהתוס' אזלי לטעמייהו דיבמות הנ"ל. והרשב"ם בב"ב שם יש לו שיטה אחרת בפי' הגמ' דאם בא א' מהשוק והחזיק כו'. וכמבואר בשמ"ק שם: כה) ועוד י"ל דאף לשיטת רש"י דיבמות ג"כ אינו סתירה על שיטת המהרש"ל הנ"ל משום די"ל דשיטת רש"י הוא כמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבועות (דף ל"ג) דהך סוגיא דב"ב (דף קכ"ז) דאמר רבא בתערובות בכור ופשוט דכותבין הרשאה זל"ז כדאמרו שם לעיל (דף קכ"ז) דרבא ס"ל יש לו לבכור קודם חלוקה וחל בזה תורת קנין ודלא כמש"כ התוס' שם. והא דבכורות (דף מ"ט) גבי שתי נשים שלא ביכרו כו' דמתרץ שמואל בבא בהרשאה ג"כ י"ל כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע') דהך דבכורות הוי כמו פקדון כיון דלא היה יכול להוציא כדשמואל כו'. וגם הא התם בבכורות שמואל הוא דקאמר כן. א"כ י"ל דשמואל לטעמיה. וכ"כ הרשב"א לשבועות שם. ומאן דס"ל כרב דפליג בבכורות שם על שמואל. י"ל דיפרש להמשנה דבכורות שם כמש"כ התוס' בבכורות ד"ה ה"מ היכא דכפרי'. דכתבו לפרש דמיירי בתורת קנין וכה"ג. ע"כ י"ל דדוקא לענין קנין מהני כה"ג. אבל להיות שליח לא מהני. משום מילתא דהמשלח לא מצי עביד ולתבוע להוציא בדיינים. ע"כ אינו יכול לעשות שליח בזה. משום סברת היש"ש דלא מהני הרשאה היכא דאין בו דיני שליחות. והא דב"ב (דף קע"ג) גבי נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוב"ש פרוע שטרות שניהם פרועים. וכתב הרשב"ם שם דאם באים בהרשאה יכולין לגבות ממ"נ כו'. ג"כ לשיטת רש"י דיבמות הוא בתורת קנין דהא חל מכירה על שטרות. והא דכתובות (דף צ"ה) ודאי אתי שפיר ביותר דהא התם הוי ג"כ ממון שיכול להוציא בדיינים לגבי המקנה לענין אם לגבות מן הלוה עצמו כנ"ל. אך כבר נתבאר דכ"ז מקרי ממון שיכול להוציא כו' וחל בכ"ז דין קנין לכו"ע. רק שליחות לשיטת רש"י הנ"ל אינו חל בכ"ז. א"כ גם לשיטת רש"י אין לסתור שיטת המהרש"ל והרשד"ם הנ"ל: ענף ה כו) ובסי' ע"ה ש"ך ס"ק פ"ג כתב בשם המהרש"ל בב"ק סוף סי' י"ד דהביא דברי הר"ת שכתב בבן המשודך הבא בטענת אביו דאם הבן אינו יודע בעצמו דיכתוב הבן הרשאה לאביו וכדין התערובות דפ' י"נ דכתבי הרשאה זל"ז. וכן הכריע הש"ך שם. ויש להעיר בזה דאיך יכול הבן לעשות שליח לאביו דשליח שוויי' וכמש"כ שם הר"ת. והא לשיטת המהרש"ל גופא דס"ל דגם בדין הרשאה בעינן דיני שליחות כנ"ל. א"כ התם דבן עצמו אינו יודע עם מי האמת ולא מצי עביד להוציא בעצמו בדיינים א"כ לא מצי לעשות שליח לאביו ולתבוע. דהא גם זהו מן הפרטים של דיני שליחות. אכן לפי מה דנתבאר בשם התוס' יבמות הנ"ל דאמרינן בזה אם יבא אליהו ויאמר כו' ומקרי מצי למיעבד בעצמו. א"כ הכא דהאב טוען ברי ולדבריו חל ההרשאה ע"פ דין משום דהא אם יבא אליהו ויאמר כו'. ע"כ מקרי מצי למיעבד ויכול לעשות לאביו לשליח כנ"ל א"כ אתי שפיר דברי המהרש"ל דשם. אך בלא"ה כבר דחו האו"ת והקצה"ח והנתיבות בסוף סי' ע"ה שם לדברי הרש"ל הנ"ל מטעם אחר משום דאף דמוסר המשכון לאביו מ"מ מקרי מיגו להוציא. ע"כ לא הארכתי בזה: כז) וגם היכא דיקנה הבן לאביו בתורת קנין ג"כ נראה לי לומר דלא מהני בזה תורת קנין משום דכיון דהבן אינו יכול להוציא בדיינים משום דטוען שמא א"כ הוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים דאינו יכול להקנותו כנ"ל. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע') ד"ה אמטלטלין דכפרי' באה"ד בכה"ג כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו ע"כ לא מהני בזה מעמד ג' כו'. ואף לפי מש"כ לעיל דהתם מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים כמו שנתבאר לעיל בארוכה. אך לגבי מעמד ג' לא תקנו רבנן לתקנתם בזה משום סברת התוס' הנ"ל. אבל הכא דהבן אינו יודע ואף אם יבא עם אביו ביחד בלא הרשאה לא יהיה יכול להוציא מהנתבע. א"כ לא שייך בזה כל מש"כ לעיל. ע"כ הוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים זולת הקנאה דלא חל בזה הקנין כנ"ל. וכמו שנתבאר לעיל דאזלינן בזה בתר המקנה וכדמשמע בלשון הטור ומחבר סוף סי' שנ"ד כנ"ל בארוכה. וקצרתי בזה לפי דבלא"ה כבר דחו האחרונים בסוף סי' ע"ה שם דאף בקנין אין יכול הבן להקנות לאביו משום דאינו רשאי למסור לאביו המשכון ולהזיקו בידים כיון דאינו יודע בעצמו ע"ש: כח) ועכשיו נבאר השייך לענינינו דברי המשנה למלך פ' ט' ה' אישות הלכה ו' בד"ה ודע כו' דלרש"י ביבמות (דף צ"ט) כל מילתא דלא מצי עביד אף מחמת ספק לא מצי משוי שליח. ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח. ומיהו נראה דדוקא בספק במציאות שייך לומר אם יבא אליהו כו' אבל בספק בדין לא שייך לומר אם יבא אליהו כו'. והמגיה כתב שם ומ"ש הרב המחבר דבספיקא דדינא לא שייך לומר אם יבוא אליהו כן מבואר ברמב"ם פ' ט' ה' יסודי התורה דין ד' דנביא שאמר הלכה כדברי פ' ה"ז נביא שקר. גם בפי' המשניות להקדמתו לס' זרעים הרחיב הדיבור בזה ע"ש עכ"ל. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ו' ד"ה ועיין בש"א סי' ל"א כו' כתבתי שם להוכיח כן מסתירת הגמ' דיבמות (דף מ"א) להא דב"ב (דף פ"א) ע"ש. אך מה שכתבתי שם להקשות דהגמ' בב"ב שם דמקשה על הך משנה דהקונה שתי אילנות דמביא ואינו קורא דהא קריי' מעכבת. דהא הך משנה היא בבכורים פ' א' משנה ו' ושם פ"א מ"ה תנן דטומטום מביא ואינו קורא א"כ קשה אמאי לא פריך הש"ס כן על משנה הקודמת דהא קריי' מעכבת וע"כ מוכח לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה כדברי המל"מ הנ"ל כו' ע"ש בספרי. ובאמת יש לדחות זה דהא בבכורים פ"א משנה ה' דטומטום מביא ואינו קורא כתב שם רע"ב מברטנורא דלכן טומטום אינו קורא לפי שלא נתחלקה הארץ לנקבות וכתיב איש לפי פקודיו עד שיהיה ודאי איש עכ"ל. א"כ נדחה מש"כ שם: כט) ובני הרב הגאון מו"ה צבי יחי' אמר בילדותו בזה דהא מוכח בסנהדרין (דף מ"ח) בגמ' שם דמותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבוא אליהו כו' ור"מ מספקא ליה אי תפיס אי לא תפיס הלכך לא יגע בהן עד שיבוא אליהו עכ"ל. אלמא דאף בספק בדין יכולין לברר ע"פ אליהו. וכן העיר בזה מהא דחולין (דף ל"ו) דנתקנח לר' חייא מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כו' ותולין לעולם משמע ופי' רש"י לעולם משמע עד שיבוא אליהו כו' אלמא דמהני אמירת אלי' אף בספק בדין ע"כ דברי בני שיחי' ובאמת מצינו כן בבכורות (דף כ"ד) גבי הא דקאמר רשב"ג דאינה מרחמת אלא א"כ יולדת דאסור באכילה עד יבוא ויורה צדק לכם ופי' רש"י עד שיבוא אליהו ויורה אם מותר או אסור. אבל באמת אין מכ"ז סתירה לדברי המל"מ הנ"ל משום די"ל דגם התם בבכורות הוי כמו ספק במציאות דאינו ידוע לנו הטבע אם מרחמת אלא א"כ ילדתו או לא ובספק כזה שפיר סמכינן על אליהו. וכן בהא דסנהדרין הוי ספק במעשה איך היה כוונת הנותן אם היה כוונתו דיעשו דימוס על קברו וכמו דאמר ר' נתן שם. או דנתכוין הנותן דיהיה מותר המת ליורשיו א"כ הוי זה כמו ספק במציאות. אבל ספק בדין שפיר י"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל דלא מהני בזה אם יבא אליהו כו'. אך שיטת רש"י בחולין הנ"ל גבי ספק אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף דפי' רש"י דתולין עד שיבוא אליהו. משמע דלא ס"ל כהרמב"ם. וכן משמע בתוס' ב"מ (דף קי"ד) ד"ה מהו שיסדרו דכתבו התוס' שם באה"ד ומדמהדר לי' אליהו מיכה מיכה לא בעי למפשט כו' משום דאליהו דחוי' הוי מדחי לי' כו' ע"ש. משמע ג"כ דמהני אמירת אליהו אף בספיקא דדינא ודלא כהמל"מ הנ"ל. אבל מ"מ אינו קשה מזה על המל"מ