עין יצחק חלק ב כה

דמקרעין להיות נחשב כמו כת"י ע"כ אכתי צ"ע בזה. ואפשר לצדד להקל דדוקא הרמב"ם דס"ל להחמיר בשאר שטרות. ע"כ ס"ל דעיקר מילתא דמקרעין אינו רק מדרבנן. אבל לשיטת הסוברין דכשר בשטרות בדיעבד כמבואר בח"מ סי' מ"ה סעי' ד'. ע"כ י"ל דלדידהו עיקר מילתא דמקרעין כו' כשר מה"ת רק בשאר שטרות החמירו מדרבנן לכתחילה. ובגיטין הקילו אף מדרבנן לכתחילה משום תקנות עגונות. ע"כ כיון דלשיטת כמה פוסקים יכול למנות לסופר והעדים אף שלא בפניהם אף שלא כתב הבעל בכתב ידו. לכן יש לצרף דעת שיטת הפוסקים דס"ל דהא דמקרעין כו' הוא מה"ת וממילא מקרי זה כת"י של הבעל: ד) ובאמת הא מוכח מן גיטין (דף ט' ע"ב) דהא דמקרעין כו' הוא מה"ת. [ועיין בגיטין פ"ח ברא"ש סי' ו' ובר"נ שם. ובאה"ע סי' ל' סעיף ד' בח"מ ס"ק ה' וקצרתי]. ואף למ"ד עדי חתימה כרתי ג"כ מהני הא דמקרעין וחותמין להיות נחשב בעדי חתימה מה"ת. דהא אמרו שם וכדברי ר"מ בארבעה כו' למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעין לחתום מקרעין כו' אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים כו'. ושם לקמן מקשה הגמ' והא ערכאות דפסולא דאורייתא וקתני ומשני בעדי מסירה ור"א כו'. הרי דמעיקרא הי' ס"ל להגמ' דהך פסולא דערכאות הוא לפי דס"ל עדי חתימה כרתי. ועכ"ז אמרו שם דאתי כרשב"ג ומכשיר בגיטין להיות מקרעין להם דאמרו שם וכדברי ר"מ בארבעה וזהו משום דס"ל כרשב"ג דס"ל דמקרעין אינו רק בגט ולא בשחרורי עבדים ושטרות. א"כ מוכח דאף למ"ד ע"ח כרתי ג"כ מהני הך חתימות העדים להיות נחשב כעדי מסירה ועיין בתוס' שם בד"ה בעדי מסירה ור"א כו' וקצרתי. א"כ דברי הרמב"ם שכתב דלכן מהני הך דמקרעין לפי דחתימת הגט מדבריהם דמיירי ביש שם עדי מסירה. זה צ"ע דהא מוכח מן סוגיא הנ"ל דאף היכא דליכא עדי מסירה ג"כ כשר הך דמקרעין כו'. ויש ליישב שיטת הרמב"ם ומחמת האריכות קצרתי. עכ"פ יש לנו יסוד לסמוך ולהקל על הך דמקרעין כו' יהי' מועיל אף גבי כת"י של הבעל להיות נחשב כמו כתבו ממש: ה) ועוד י"ל דאף דלגבי עדים לא מהני הך דמקרעין כו' להיות נחשב כמו חתימתן מה"ת. עכ"ז בהך מילתא דהחמירו כמה פוסקים גבי הא דממנה הבעל להסופר והעדים להיות כותבים שלא בפניו דיכתוב בכתב ידו משום דבעינן דומיא דהרכנה דיעשה מעשה בגופו עכ"פ. וס"ל דכיון דכתב בכת"י זהו דומה להרכנה. א"כ ה"ה באם מקרעין לפניו וכותב וחותם דהא עכ"פ עושה מעשה בגופו ונחשב כמו הרכנה ומהני אף מה"ת. והנני להסכים לדעת כת"ר להקל בנ"ד ע"פ העצה דמקרעין כו': סימן ו בעז"ה יום ד' י' אב תרכ"ח אל כבוד הרב הגאון וכו' א) אחדשה"ט מכתבו הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד העיגונא ממחנם שנשלח בעלה אל ארץ גזירה עבור פשעו מכמה שנים במקום שאין שם ב"ד שיסדרו גט. והאשה ג"כ אינה יכולה לנסוע שם מחמת ריחוק מקום מאד. ואין לו עצה לפטור אותה בג"פ רק ע"י כתב הבעל שיכתוב בכת"י להסופר והעדים דמחנם שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשתו הגט ומעכ"ת האריך להתיר זה במקום עיגון כמבואר בתשובת מוהרי"מ פאדווא זצ"ל ובאמת אין ת"י כעת התשובה הנ"ל. ואנכי לעצמי מחמת גודל חומר הענין לא רציתי להכניס א"ע להיות תוקע בדבר הלכה זו. אכן כעת שכת"ר כותב אלי שבלתי דעתי לא יזדקק לזה וזהו עיגון גדול ע"כ הנני להשיבו בקצרה והוא כי בעיקר הענין אם מהני לכתוב גט ע"י כתב הבעל העלה הג"פ בסי' ק"כ להקל במקום עיגון וכ"כ הכנה"ג לאה"ע. אך הפר"ח לאה"ע סי' ק"כ חולק על הרד"ך בזה והד"מ שהובא בב"ש ס"ק ת' מסיים בצ"ע על דברי הרד"ך. ובאמת לכאורה הנכון עם הפר"ח דהא במש"כ שם בשם הרד"ך דאף דבתוספתא מבואר דלא מהני ע"י כתב הבעל. עכ"ז י"ל דמשבשתא היא וע"ז השיג הפר"ח כי התוספתא הנ"ל הובא בירושלמי גיטין פ"ז ה"א ובתרומות פ"א ה"א. ובאמת זהו תמי' רבתי על המקילים בכת"י פקח. ועוד דהא בירושלמי שם מבואר בלשון אינו גט ולא בלשון פסול כמבואר בתוספתא א"כ משמע דזהו פסול מה"ת. וע"כ לא רציתי להכניס א"ע בענין זה: ב) אך כעת ראיתי בירושלמי שם ביותר. וראיתי כי בסוף הירושלמי שם מבואר בזה"ל על התוספתא דהובא שם לעיל מינה דאינו גט עד שישמעו קולו אבל כתב בכת"י לסופר ועדים אינו גט. דאמר ר' אבדומי דהתוספתא קאי בחרש אבל בבריא מהני כתבו. ור' יוסי ב"ר בון אמר דאף בבריא לא מהני כתבו לפי דאני אומר מתעסק בשטרותיו הי'. ופי' המפרש מוהרא"פ בירושלמי פ"א דתרומות שם דבריא דהי' יכול לדבר לסופר ולעדים ולא דיבר ע"כ תלינן דאולי מתעסק הי' ע"ש. וי"ל דהאי מתעסק הכוונה כמבואר בח"מ סי' ס"ט דלהתעסק כתבתי. ופי' מתעסק הי' בשטרותיו דבירושלמי. י"ל דזהו כעין הא דמבואר בירושלמי ב"מ פ"א ה"ח שובר היוצא מת"י המלוה פסול אני אומר מתעסק הי' בשטרותיו הכוונה שהכין ליתן ולא נתן. כמו כן י"ל הכוונה הכא דהכין לכתוב ולא גמר בדעתו בל"ש ע"ז. ולפ"ז י"ל כיון דר' אבדימי ס"ל דבבריא מהני כתבו והתוספתא קאי על חרש דווקא. וגם ר' יוסי בר' בון דס"ל דאף דבבריא לא מהני כתבו מ"מ הא פי' הטעם דתלינן שמא מתעסק בשטרו הי' לפי שהי' יכול לדבר להסופר והעדים עצמם ולא דיבר להם וכיון דהוי ריעותא ע"כ חיישי שמא מתעסק הי'. וכפי' המפרש הנ"ל. וע"כ היכא דהבעל הוא במקום רחוק שלא בפני הסופר והעדים ולא הי' יכול לדבר להם כלל ע"כ אף לר' יוסי ב"ר בון כשר ליתן הגט ע"פ כתבו. וזהו דלא כמש"כ בתורת גיטין להיפך מזה וקצרתי. וכיון דר' אבדומי מיקל בבריא ע"פ כתבו וגם לר' יוסי מוכח לפי טעמו דבכה"ג גם איהו מכשר ולא מחמיר רק היכא דקאי בפני הסופר והעדים עצמם דהי' יכול לדבר להם ובזה החמירו ולא כמו בנ"ד: ג) ע"כ בנ"ד יש להקל במקום עיגון גדול ויכתוב בפירוש שאינו כותב זה בתורת מתעסק כלל רק כותב זה בלב שלם וגם בסוף מכתבו להם יכתוב שכל זה אמר בפיו בפירוש ויכתוב שמקבל ע"ע בשבועת התורה שלא לבטל כל זה. וגם מקבל ע"ע בשבועה חמורה אשר אמר כ"ז בל"ש. ובכזה ראיתי במבי"ט ח"ב סי' קנ"ה שמקיל בזה כיון דלא הוי בזה חשש חזרה. אך ראיתי בפר"ח שמשיג על המבי"ט במה דהעלה טעם מנפשי' לומר דלכן לא מהני כת"י בפקח לפי דחיישי שמא חזר מזה וכתב דזהו סברא דנפשי'. ובאמת אין הטעם כמש"כ המבי"ט בזה אלא הטעם הוא כמבואר בירושלמי די"ל ולחוש שמא מתעסק בשטרותיו הוא ולא כתב זה בלב שלם. ומצאתי בתשובת פני יהושע ח' אה"ע סי' פ"ד שכתב בטעם דלכן לא מהני כתב בפקח על גט לפי דיש לחוש שמא כתב כן ולא נתרצה ממש דכ"ז דאינו מראה בגופו אין ראי' שנתרצה כו' ע"ש. ובאמת כן מבואר בירושלמי הנ"ל דקאמרי מתעסק בשטרותיו הי'. וכעין מש"כ הרשב"א והובא בח"מ סי' ס"ט ס"ק ט"ז דטוען להתעסק כתבתי כו' וכנ"ל. ע"כ ממילא היכא דכותב שקיבל זה ע"ע בפיו בפירוש ע"ז בלב שלם ובשבועה חמורה א"כ הא מבואר בח"מ סי' פ"א סעיף כ"ח דבמקום דנשבע לא מהני אמתלא משטה ושלא להשביע או טעיתי וכה"ג דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ומידק דייק בזה. וכה"ג מבואר בסי' ר"ז גבי אסמכתא דבשבועה לא הוי חשש אסמכתא כלל משום דחזקה דמידק דייק. ע"כ במקום שבועה י"ל דלא שייך בזה כלל חומרת הירושלמי וכש"כ בעומד שלא במקום הסופר והעדים כמו בנ"ד. ואפושי פלוגתא בין ר' אבדימי ובין