עין יצחק חלק ב רמה

מדינא דגמ'. וכן הא דבכורות (דף מ"ח) ויו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו כו' דמהני שם כתיבת הרשאה זל"ז אף דמצי מדחה לכאו"א. י"ל דמיירי התם במעות בעיני' וכמבואר בב"ק (דף ע') בתוס' ד"ה אמטלטלי דכפרי'. ועיין בתוס' בכורות שם. אבל עדיין י"ל דבמלוה בע"פ שלא מהני הרשאה רק מצד תקנת הגאונים. וכמבואר בסי' קכ"ג י"ל דלא מהני בזה הרשאה זל"ז וכסברת התב"ש. וע"כ כתב הראב"ד בלשון וי"א שכותבין הרשאה. דמשמע דגם איהו קאמר דלאו כ"ע מודו בזה. ואפשר דזהו באמת משום טעם של התב"ש הנ"ל. אבל עכ"ז דברי התב"ש תמוהים המה דאיך לא הזכיר כלל דברי הרמב"ם והראב"ד והטור והב"י והסמ"ע דמיירי בזה. והיה לו להביאם עכ"פ דהא י"א של הראב"ד לא ס"ל כן. וכן הב"י והסמ"ע. ובפרט שכתבו בפי' דגם הרמב"ם מודה בזה: ד) ועיקר טעם דהתב"ש שכתב דבכה"ג לא תקנו הגאונים. י"ל דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם וש"פ דבסי' קכ"ג. דהרמב"ם ס"ל דדוקא במה דהוי בר קנין בזה מהני הרשאה מדינא דהש"ס אבל במה דלא הוי בר קנין לא מהני ביה הרשאה מדינא דגמ'. והחולקים שם ס"ל דאף במה דלא נקנה בקנין יכול להרשות עליו כמבואר בסי' קכ"ג אף מדינא דש"ס. ע"כ אף היכא דמצי מדחי לכאו"א מ"מ כותבין הרשאה זל"ז. רק לשיטת הרמב"ם דאין כותבין הרשאה בתביעה בע"פ רק מצד תקנת הגאונים. י"ל דבכה"ג לא תקנו הגאונים. וכמש"כ התב"ש. ועכ"ז תמהני על דברי התב"ש דזהו להיפך נגד כל הפוסקים הנ"ל דכתבו דגם כה"ג מהני כתיבת הרשאה זל"ז לכ"ע. הן מצד תקנת הש"ס והן מצד תקנת הגאונים לכ"א כשיטתו: ה) וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם פ' י"א ה' בכורים ה' כ"ו. ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו ומת א' מהן אם לכהן א' נתנו כותב א' מהן הרשאה לחבירו ויגבה מהכהן. והוא שיטת הרמב"ם והמחבר שם דהלכה כרב דאף בנתאכלו המעות בתוך ל' יום בנו פדוי והתוס' בב"ק (דף ע') כתבו דאין ראיה מבכורות (דף מ"ט) דיכול להרשות אמלוה משום דהא קיי"ל כשמואל דפודה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי והוי כמו פקדון. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ להרמב"ם דלא פסק כשמואל. א"כ מסתמא מיירי בניתן לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך ל' יום וכמש"כ התוס' בב"ק שם. וכ"כ הרשב"א שבועות (דף ל"ג) להוכיח מהא דבכורות הנ"ל, דמוכח דאף במלוה כותבין הרשאה דהא התם להוצאה נתנו להכהן. אך מסיק דשא"ה דהאי מ"ד שם הוא שמואל ושמואל הא סבר דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי ע"ש ברשב"א. א"כ להרמב"ם והמחבר דפסקו כרב ומ"מ כתבו דכותבין הרשאה כנ"ל. א"כ מוכח דאף בכה"ג כותבין הרשאה אף על תביעה בעלמא ודלא כהתב"ש: ענף ב ו) ובעיקר מילתא מה דהרמב"ם סתם בהלכות חובל גבי עבד שיצא לחירות דאם חבלו בו דלא כתב דמהני כתיבת הרשאה. נראה לי לומר בזה מילתא חדתא בעז"ה. והוא דאף דהב"י כתב שם דזהו מילתא דפשיטא דע"י הרשאה גובין וכמש"כ הב"י בח"מ סי' ר' על דברי הטור שם בשם הרמ"ה סעיף ח' דזה נלמד מעובדא דסוף מי שהיה נשוי (דף צ"ה). ופרק יש נוחלין (דף קכ"ז) גבי בני התערובות כו' ע"ש. אבל לדעתי יש לחלק טובא ביניהם. ומקור הך דינא דהרשאה הוא בב"ק (דף ע') דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' אבל לא כפרי' כתבינן. ועיין בתוס' שם ד"ה לא כתבינן כו' דעל מטלטלי דפקדון כתבינן הרשאה דכיון דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו ע"כ מהני הקנאה. ושם ד"ה אמטלטלי דכפרי' כתבו בשם ר"ת דאף מטלטלי דכפרי' כתבינן הרשאה כו'. ואין לדקדק מהא דבכורות (דף מ"ח) גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע"פ שניתן לכהן ע"מ להוציא אלמא שיכול להרשות במלוה דהתם לאו ע"מ להוציא ניתנו לו דקיי"ל כשמואל כו' עכ"ל התוס'. וכן כתב הרשב"א בשבועות (דף ל"ג). ועיין בתוס' שבועות (דף ל"ג) ד"ה היכא דלא כפרי' כו' שכתבו דהתם לא שייך פקדון כו'. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ חזינן להתוס' בב"ק והרשב"א הנ"ל דהא דבכורות דכתבי הרשאה זל"ז די"ל דלאו משום שליחות נגעו בה רק משום תורת הקנאה. וכן מה שכתב התוס' בשבועות כנ"ל דהתם לא שייך פקדון משמע דאם היה ביה דין פקדון היה מועיל הרשאה בתורת הקנאה: ז) וקשה לי לפי מה דמבואר בב"מ (דף ז') דממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש. א"כ אמאי מועיל מה שכתבו הרשאה זה לזה בהא דבכורות (דף מ"ט) בתורת קנין. דהא זה מקרי אינו יכול, להוציאו בדיינין משום דיכול לדחותו ולומר לא שלך מת אלא של חבירך. א"כ מפני מה מועיל התם הרשאה בתורת קנין לפי מש"כ התוס' והרשב"א דמשום קנין נגעו בה. בשלמא אי נימא דלאו משום קנין נגעו בה. אלא בתורת שליחות ניחא דהא אף על מלוה בע"פ כותבין הרשאה אע"ג דאינו יכול להקנותו. אבל לפי מש"כ התוס' וסייעתם הנ"ל לדון בזה תורת קנין. קשה לי דהא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ואין חל תורת קנין בזה. וכמו כן כתבו התוס' בב"ק שם (דף ע') ד"ה אמטלטלי דכפרי' באה"ד בזה"ל. ומיהו בהך דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד ג' כיון דהוא עצמו לא יכול להוציא מידו כמו בכתובה דאינו יכול ליתן במעמ"ג כיון דלא נתנה לגבות מחיים וכ"כ התוס' בבכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' הרי דס"ל להתוס' דזה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו. רק דס"ל דדוקא במעמד ג' אינו יכול ליתן אבל שארי קנינים מועיל בזה וקשה כנ"ל. וכן יש להעיר במה שכתב התוס' בב"ב (דף קכ"ז ע"א) ד"ה מדדרש רבא כו' דהקשו על הא דשתי נשים שילדו במחבואה בכור ופשוט דכותבין הרשאה זל"ז דהא רבא ס"ל דאין לבכור קודם חלוקה א"כ הא אינו חל בזה ההקנאה. ואומר ר"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שויה עכ"ל התוס'. אלמא דאם יש לבכור קודם חלוקה היה מועיל ההרשאה בתורת קנין. וקשה הא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים לגבי מי שמקנה לחבירו: ח) ונקדים מה ששייך לענין שיבואר לקמן הא דיבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דאין נותנים להם קדשים ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופי' רש"י בלשון א' אם הי' חייבים עולה או חטאת אין כופין אותם לתת לאנשי משמר כו' והקשה רש"י ע"ז דהא אמרינן בב"ק (דף ק"י) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח לא מצי משוי. והתוס' שם ד"ה אין מוציאים כו' כתבו בשם הר"י לתרץ קושית רש"י משום דשא"ה דאם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן הא ראוי לעבוד עבודה. א"כ הוי כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה כמפורש בהגוזל שם. וכן מצא ה"ר אלחנן בהדיא בירושלמי כו' עכ"ל. ובאמת כסברת התוס' הנ"ל מצינו ביבמות (דף מ"א) גבי הספקות חולצות ולא מתייבמות משום דאם יבא אלי' ויאמר דהא קידש ע"כ בת חליצה וייבום היא כו'. וכה"ג אמרו בגיטין (דף מ"ב) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דהגדילו התערובות משחררין זא"ז משום דאם יבא אלי' ויאמר דחד מנייהו עבד הוי קנין כספו קרינן ביה וזהו כעין סברת התוס' דמשום דאם יבא אלי' ויאמר מקרי זה דמצי עביד. אבל לשיטת רש"י שם דמשום אם יבא אלי' כו' לא מקרי מצי עביד משום דדוקא גבי קנין כספו דגיטין וכן גבי הא דיבמות הנ"ל מהני הך סברא דאם יבא אלי' אבל מ"מ הא לא מצי עביד עכ"פ.