עין יצחק חלק ב רמד

מ"ח) דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל כו'. עכ"ז הרא"ש והאלפס כתבו דפליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל וזהו דלא כהשאגת ארי' בסי' ע"ז דהעלה דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל רק שיעבור על בל יראה. אבל בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ב' ענף א' הוכחתי דלא כהש"א והפני יהושע ולכן אחר דנתבאר דהך ברייתא דגנב וגזלן תרומתן תרומה כ' אתי כרבי ורבי הא ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל וכיון דאמרינן הואיל כו' והוי ממונו לכל מילי כנ"ל. ע"כ שפיר הוכרח הש"ס לומר דלכן תרומתן תרומה משום שינוי השם דאל"כ אינו חל התרומה דהא שינוי רשות לא הוי דהא כיון דאתי כרבי דאמר הואיל אי בעי מיתשל והוי ממונו א"כ לא נפיק מרשות הבעלים והוי עדיין ממונו ולא מקרי שינוי רשות כלל משא"כ בהקדש שפיר כתבו התוס' דהוי שינוי רשות באותן שאין חייב באחריות דהא התוס' פסחים (דף מ"ו) ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' כתבו דלכן אמרו אתה רואה של גבוה ולא אמרינן בזה הואיל כו' דשאני הקדש דכתיב בהו לה'. וע"כ לא אמרינן ביה הואיל כו' יע"ש. וע"כ בהקדש הוי שינוי רשות. אבל בתרומה דאמרינן הואיל כמו התם בפסחים גבי חלה דמחמת הואיל חשוב לכם ומצתכם כמש"כ התוס' שם כנ"ל ולא כתיב בתרומה לה' כדאמרו בקדושין (דף נ"ג ע"א) א"כ מה"ט לא מקרי שינוי רשות בתרומה ואתי שפיר קושיות השמ"ק הנ"ל. ועוד יש לי לדון בזה דלכן לא הוי תרומה שינוי רשות משום טובת הנאה ממון דהוי לבעלים וע"פ דברי הריטב"א דקדושין (דף נ"ט). ושאני טובת הנאה דקדשים המבואר בערכין (דף כ"ח) אך מחמת יראת האריכות קצרתי בזה. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעיף י"ז: נט) נחזור לענינינו דכיון דמוכח מסוגיא דב"ק (דף ס"ז) הנ"ל דתרומה לא הוי שינוי רשות ויהיה מאיזה טעם שיהיה. ע"כ אין שום הוכחה להוכיח מהך דגיטין במפריש על הפירות תרומות ומעשרות דלא שייך בגניבה ואבידה לדון הכלל דכל הנולד ספק ברשותו. משום דיש לחלק דשאני בתרומה דלא מקרי שינוי רשות. וע"כ לא דיינינן שם כאן נמצא כו' משום דהוי הכל רשות אחת וכמש"כ התוס' בחולין (דף לא) ובנדה (דף נ"ח) כה"ג גבי שואל דלא דנין שם להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' משום דהוי הכל רשות אחת. וכעין זה בהך דתרומה כו'. ולכן אין ראיה מהך דגיטין בתרומה הנ"ל לסתור לכל מה שהעליתי, בעז"ה דבמכירה ונמצא שנגנבו ונאבדו דהלוקח חייב לשלם משום דדיינינן בזה להך דכל הנולד ספק כו': ס) וזולת כל זה לומר בפשטות דאין שום התחלת ראיה כלל להוכיח מהך דמפריש תרומה ונגנבו או שאבדו כו' דלא דיינינן להכלל דכל הנולד ספק כו'. במכירה ג"כ בנמצא שנגנבו כו'. דהא עיקר הטעם בסברת כאן נמצא כו' ואין אנו מחזיקין מרשות לרשות זה הוי משום דתלינן דנסתפחה שדהו ומזלו גרם וע"כ לא מספקינן למפרע על רשות הראשון. משא"כ במפריש תרומה דאין על התרומה בעת שלא הגיע ליד הכהן שם בעלים מיוחדים דהא מקודם שהגיע ליד הכהן שייך התרומה לכל הכהנים ולא שייך לדון בזה נסתפחה שדהו ומזלו גרם. וכן מה דהוי התרומה ברשות הגבוה מקודם דזוכה בה הכהן דלא שייך לדון בזה דנסתפחה שדהו של רשות הגבוה. וע"כ אין ראיה מהתם כלל. וע"כ שפיר העליתי דגם בנמצאו שנגנבו ואבדו דג"כ דיינינן דרשות הלוקח איתרע ומזלו גרם ואין מחזיקין מרשותו לרשות המוכר וע"כ חייב לשלם וכנ"ל וזה ברור ופשוט: סא) ואחר כותבי כל הקונטרס הזה ראיתי בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"ד שהביא לקושיות הפני יהושע בס"פ המדיר שהקשה דאיך מוציאין ממון ע"י מה דמוקמינן להחמיר בחזקת חי והשתא הוא דמת וכ"כ במומי אשה דשם והא אין הולכין בממון אחרי הרוב וכש"כ דלא מפקינן ממונא ע"י חזקה ותירץ הש"ש דעיקר הטעם הוי דכיון דמסלקינן הריעותא ואין לך מקום להסתפק ודאי לא נחתינן לספיקא כו' עכ"ל ולפי טעמו ג"כ נראה לדון להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' ג"כ בספק נגנבו מקודם המכירה כו' דגם שם שייך הטעם הזה אף דלא הוי מעין חזקת הגוף. וכן בעיקר סברת הש"ש הזה יש לדון הרבה ומחמת יראת האריכות קצרתי והעיקר כמו שכתבתי לעיל בארוכה לבאר כ"ז בעז"ה: נאום יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק סימן סו בענין הרשאה א) התבואות שור בסי' י"ח ס"ק כ"ד כתב במי ששחט ולא בדק בנתיים ולסוף בדק ומצא הסכין פגום ונאסרו כולם א"צ לשלם דיאמר השוחט לבעלים מנא לך דהשתא בשחיטה זו נפגם כו'. ולכן אם שחט שנים לא' ולא בדק בנתיים צריך לשלם א' ממ"נ כו'. אבל אם שחט שני ב"ח לשני אנשים יכול לדחות לכ"א ולומר כו' עכ"ל השמלה חדשה ס"ק י"א. ושם בתב"ש סוף ס"ק כ"ד כתב ונראה דאפי' יכתבו הרשאה זה לזה לא מהני. דאע"ג דבכתובות (דף צ"ה) וב"ב (דף קכ"ז) אמרינן בכיוצא בזה דמדחי לכאו"א דאם יכתבו הרשאה גובין ממ"נ. יש לחלק דהתם מקנה ליה מה דאית ליה בשטר משא"כ כאן דאינו אלא תביעה בע"פ ואין מועיל ביה הרשאה אלא מתקנת הגאונים כמש"כ בח"מ סי' קכ"ג ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל התב"ש: ענף א ב) ולענ"ד יש לדון בזה טובא. והוא דבעיקר הכלל שכתב התב"ש דעל תביעה בע"פ דבמקום דמצי מדחי לכאו"א לא מהני בזה כתיבת הרשאה. ולא הביא ראיה כלל לזה. ובאמת מצינו להיפך והוא דבח"מ סי' תכ"ד בטור סעיף ז' כתב בשם הרמב"ם דעבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו גט שחרור וחבלו בו אחרים דאינו יכול להוציא מהם לעצמו שעדיין לא נגמר שחרורו. ולא האדון יכול להוציא מהם כיון שאין, בו קנין. והראב"ד הגיה וכתב עלי' וי"א שכותבין הרשאה זל"ז וגובין אותו עכ"ל הטור. והוא מהרמב"ם פ"ד ה' חובל ה' י"א. והוא איבעיא דלא איפשיטא בגיטין (דף מ"ב). והמחבר שם סי' תכ"ד סעיף ה' כתב דמי. שיצא לחירות ועדיין לא הגיע ג"ש לידו וחבלו בו אחרים פטורים. והסמ"ע שם ס"ק ו' כתב בשם הב"י שם דכתב דהכל מודים דבכתבו הרשאה זל"ז דגובין החבלה. ודומה לזה כתבו הטור והמחבר בס"ס מ"ג ובסי' ר'. ומהתימא על שהשמיט המחבר כאן האי דין דהרשאה עכ"ל הסמ"ע. ואפשר לומר דזהו משום דכתב הב"י שם דלכן לא כתב הרמב"ם זה משום דזה פשוט ולא הוצרך לכותבו. הרי להדיא דאף בתביעה בע"פ בלא שטר ואין דנין על החפץ בעין. רק על חוב בעלמא דאף דאיהו בעצמו לא מצי גבי משום דמצי מדחי לכאו"א. אפ"ה מהני כתיבת הרשאה. אלמא דאף בתביעה בעלמא דלא מהני ההרשאה רק מתקנת הגאונים אפ"ה תקנו גם כה"ג לתקנתם. ודלא כהתב"ש: ג) ואפשר דבאמת לטעם התב"ש אתי שפיר בפשיטות שיטת הרמב"ם דלא הזכיר כלל דכתיבת הרשאה מהני שם. משום דאפשר דס"ל כסברת התב"ש הנ"ל דכה"ג לא תקנו ולא מהני כתיבת הרשאה בכה"ג רק בחפץ בעיני' או בשטר דהוי בתורת הקנאה ע"כ הוי בתורת הרשאה