עין יצחק חלק ב כג

משא"כ בנ"ד דנעשה כבר לשליח וא"ל שיעשה שלוחין כו'. ע"כ דיינינן דאף דא"ל שימסור לגיסו דלא הי' רק מראה מקום וכמו דאמר השליח דכוונתו הי' דאולי לא יזדמן נוסע לקאזאן אמסור ליד גיסו במאסקאווא. ויפה כתב כת"ר. וכן מוכרע חילוק זה לכאורה לפי מה דמבואר בב"מ (דף מ"ב ע"ב) גבי כשותא דא"ל לסרסי' מהאי רמי. דהא לא א"ל מהאי רמי ומהאי לא תירמי. ואמרינן דלא הוי רק למראה מקום. וכן פסקו בשו"ע ח"מ סי' רצ"א סעיף כ"ה. ואלו הכא בגיטין (דף כ"ט) מספקינן לומר דמה דאמר תנהו לאבא בר מניומי דהוי קפידא דדוקא לאבא בר מניומי ולא לאחר. אך לפי סברת החילוק הנ"ל דשאני התם דאמר לא ידענא לה ונדחה משליחותו אתי שפיר. אך לפי דברי התוס' בב"מ שם ד"ה מי אמר לי' מהאי רמי כו'. ובתוס' גיטין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה הא והא רבנן כו' אין שום מקום כלל להוכחתינו ובאמת בעיקר קושיות התוס' יש לדון הרבה וכמו שראיתי בפני יהושע לגיטין שם ונשאר בצ"ע. ועיין בש"ך ח"מ סי' רצ"א ס"ק ל"ט והדברים ארוכין ואכמ"ל: ג') ולכאורה יש להעיר בהך דגיטין (דף כ"ט) דנחלקו שני לשונות אי אמרינן אבא בר מניומי ולא את או ה"ה את. דהא מבואר בב"ב (דף ע"ו) באמר לי' זיל משוך וקני דפליגי שם אם הוי קפידא או מראה מקום וקיי"ל לדינא דהוי קפידא כמבואר בח"מ סי' קצ"ח וכמו דאמרו בב"ב (דף קס"ה) דהנך דס"ל מראה מקום הם בשיטה א' וקיי"ל דלית הילכתא כשיטה ועיין במל"מ פ"א ה' שלוחין ה' ב'. ובנתיבות סי' קפ"ב סעיף י"א וקצרתי. ומבואר בח"מ סי' קצ"ח דלדינא קיי"ל כמ"ד דהוי קפידא בוודאי. ואין שום ספק בזה כלל. ואלו הכא באה"ע סי' קמ"א סעיף ל"ו פסקו בהך דאבא בר מניומי דהוי ספק אבל באמת מוכרח מזה דאין זה קשה כלל דשאני בהך דאבא בר מניומי דהא מתחילה עשה אותו לשליח ע"כ יש לדון דאף דאמר לא ידענא לה דלא חזר מדבריו הראשונים ועדיין עומד בדעתו הראשונה שלא לסלקו מן שליח ע"כ ס"ל לחד לישנא דאף דאמר ליתן לאבא בר מניומי מ"מ לא הי' זה לקפידא רק למראה מקום. משא"כ היכא דלא הי' גלוי דעת ממנו מתחילה שפיר ס"ל דהוי קפידא כמו בהך דב"ב (דף ע"ו) ושם (דף קס"ה) גבי זיל עביד פשוט ועבד מקושר וכיוצא המבואר שם. וכן מדוקדק זה ברש"י גיטין שם ד"ה מאי קפחותא כו' דמי אמר לי' אבא בר מניומי יגרשה ולא אתה אי הוי ידע לה. שהרי ציוהו תחילה לגרשה. הרי כמש"כ: ד) ולשיטת הסוברים בגיטין (דף כ"ט) הנ"ל דאבא בר מניומי ולא את. דזהו לקפידא ולא למראה מקום אף דחשש חזרה הוי חשש רחוק כפי שיבואר להלן. מ"מ ס"ל לחוש בזה דיש מקום להסביר ולחלק בסברא נכונה דשם מוכח דהי' כוונת הבעל לסלק לשליח ראשון מן דין שליחות לגמרי דאם נימא דהי' רצונו שיהי' רשות ביד השליח למסור לה הגט כשיוודע לו ויכיר את האשה שהיא אשתו. א"כ למה הי' לו לומר שימסור הגט ליד אבא בר מניומי. הלא הי' יכול לומר להשליח שילך לשאול מן אבא בר מניומי אף שלא בפני ב"ד אם היא אשתו או לא. והלא הדין הוא דאף ע"א וקרוב ואשה נאמנים על הכרת האשה כמבואר בסי' קמ"ב סעיף י"א בט"ז שם וב"ש שם ס"ק י"ט וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק מ'. וה"ה עד מפי עד נאמן בכזה כמש"כ הב"ש בזה בסי' קנ"ז ס"ק ב'. [ומה שכתב ר"ע איגר זצ"ל להשיג על הב"ש בזה. הארכתי במק"א להוכיח דהעיקר כהב"ש דכיון דקרוב ואשה נאמנים דה"ה עד מפי עד נאמנים ואכמ"ל]. וכיון דהי' יכול לצוות להשליח שידרוש מן אבא בר מניומי אם היא אשתו. והא הי' נאמן אף שלא בפני ב"ד כדין עד מפי עד ולא עשה כן אלא סילקו מן השליחות וציוה לו למסור הגט לאבא בר מניומי דוקא. ע"כ אמרו דדוקא אבא בר מניומי ולא אחר. ושיטת הסוברים דלאו דוקא אבא בר מניומי וה"ה שליח ראשון יכול להיות שליח. י"ל דטעמם משום דס"ל להסברא דלאו כ"ע דינא גמירי ולכן לא אמר לו שידרוש ע"ז מן אבא בר מניומי משום דיש מקום לטעות בכזה דליבעי דוקא שני עדים על הכרת האשה. וכדמצינו להתה"ד שהוא בסי' קמ"ב סעיף י"א שהובא ברמ"א שם דס"ל דבעינן שני עדים על הכרת האשה. ע"כ אף דלא קיי"ל כן לדינא. מ"מ י"ל דטעה בזה וכעין דברי הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב. וכמש"כ בספרי באר יצחק ונחל יצחק ועין יצחק כמה פעמים כעין זה: ה) עכ"פ יש להסביר ולחלק דשא"ה באבא בר מניומי דיש הוכחה דחזר מדעתו הראשונה כשאמר לו השליח לא ידענא לה. אבל היכא דלא הוי הוכחה. בזה הסברא נותנת לדון דחשש חזרה הוי טענה גרוע כדמצינו בכמה דוכתי משום דדיינינן דאוקי אחזקה דלא נשתנה דעתו הראשונה. וביותר כיון דמשביעין להבעל שלא יבטל את השליח א"כ יש לנו חזקת כשרות לברר דלא ביטל את דבריו הראשונים במה שמינה לשליח שיעשה לשלוחין עד מאה שלוחין. ובודאי לא ביטל השליחות וחזקת כשרות הוי חזקה אלימתא. וכפי שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח ועפ"י דברי התוס' בכתובות (דף כ"ב) ד"ה תרי ותרי נינהו כו' ע"ש. וגם הא קיי"ל בכל שולח גט דלא חיישינן כלל לשמא ביטל את השליחות וחזר בו וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח. וזה פשוט מכמה דוכתי. ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"ט סעי' ב' שכתבתי שם דאף קודם תקנת ר"ג לא חיישינן לשמא ביטל משום דחזרה הוי חשש רחוק אף היכא דלא שייך חזקת כשרות וכמו שהארכתי בזה במק"א. וכש"כ האידנא דמשביעין להבעל שלא יבטל את הגט והשליחות דודאי אין לנו לחוש לחזרה מן דעתו הראשונה דמינהו לשליח. אלא מפרשינן דכוונתו הי' דאם לא יזדמן לו שליח לקאזאן דיהי' יכול בקל למסור הגט במאסקאווא לגיסו וכמו דאמר השליח בכוונת המגרש. וע"כ כ"ז דאין לנו הוכחה דחזר אין לנו להסתפק כלל ולא חיישינן כלל לחזרה: ו) ועוד דהא הבעל אמר לפני הב"ד בסוף דבריו דישלחו את הגט ומסתמא אמרו לו הב"ד דאם הי' כוונתו מתחילה בעת שאמר שימסור הגט לגיסו דאם הי' בדעתו אז לקפידא. א"כ הוי זה כמו חשש ביטול לשלוחו. ולא מהני מה דישלחו את הגט ע"י השליח האחר. וע"כ יש לדון דבעל נאמן לומר דגט זה כשר הוא משום דבידו לגרשה ולא חשדינן שיקלקלה. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ז ע"ב) ד"ה דאתיוה בי תרי כו'. וע"כ ה"ה בנ"ד לא חשדינן לי' שיקלקלה וממילא נאמן לומר דגט זה כשר הוא במיגו דבידו לגרשה בגט כשר בפשיטות. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' פ"ב ובכללי מיגו סימן ב' במה שהארכתי שם בשיטת הרמב"ם פ' י"ב ה"ג: ז) ועוד והוא העיקר דהא מבואר בסי' קמ"א סעי' סמ"ך ברמ"א דאין הבעל נאמן לומר שבטלו אם אין השליח מודה לו ומבואר בב"ש שם ס"ק צ"א דהשליח נאמן אף במקום שיש להבעל מיגו. והבית מאיר כתב שם לפרש זה ע"פ כוונה אחרת דכיון דהנהוג הוא להשביע להבעל שלא יבטל ע"כ לא שייך להאמין להבעל במגו דהי' מבטלו משום דלא משוי נפשיה לרשע ע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דלפי דברי השליח לא הי' מעולם חשש חזרה מן הבעל דהא אמר שימסור לגיסו או לאחר וע"כ אינו נאמן הבעל להכחישו הן לפי דברי הב"ש בביאור דברי הרמ"א והן לפי דברי הבית מאיר כיון דהנהוג הוא שמשביעין להבעל שלא יבטל להשליח. ואין זה דומה למש"כ התוס' בקידושין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה רבי סבר כו'. ובתו"י שם גבי גט ישן דכיון דדיעבד מהני חשוב שפיר מיגו עכ"ל התוס' שם. דשא"ה דהוי איסור קל משא"כ היכא דנשבע הבעל שלא יבטל וקצרתי [וידעתי מה דיש לדון בדברי התורת גיטין בסי' קמ"א סעי' ס' הנ"ל ואין העת גורם להאריך בזה]. וע"כ לפי פשיטות דברי הרמ"א הנ"ל אין להחמיר בנ"ד. ומכל הלין טעמי דעתי מסכמת להיתירא בנ"ד דיכולה להנשא לכל מי שתרצה בלא חשש כלל: ידידו יצחק אלחנן החופ"ק