עין יצחק חלק ב רכו

רגעים. ונסתפק כת"ר אם מהני חליצתו ויש בזה עיגון אם תהיה מחוייבת להמתין עד שיגדיל הקטן. והעלה כת"ר בסברות נכונות דיכול לחלוץ לה. וביקש ממני להזדקק להענין הזה ולחוות דעתי בזה: ענף א א) והנני להשיבו בקצרה והוא דאמרו ביבמות (דף ק"ג) האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' כו' ואמר אמימר האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעי' לא חליץ כו'. והרי"ף והרמב"ם כתבו הטעם דזהו משום דלא מצי למדחסי' לכולי כרעא אארעא כו'. וכ"כ התוס' שם בשם הר"ח וכ"כ הרא"ש שם בשם הר"ח דהיכא דאינו ראוי לדחוס גרע כו'. והראב"ד שהובא בהרא"ש כתב טעם אחר דלכן מאן דמסגי על ליחתא דכרעי' לא חליץ דזהו מפני דבעינן שיהיה החליצה מעל רגלו ובזה הוי החליצה מעל כף רגלו כו'. אבל משום דאינו יכול למידחס ס"ל להראב"ד דאין זה מעכב בדיעבד וכמש"כ הראב"ד בפ"ד ה' יבום ה' י"ז וכמש"כ הלח"מ שם וכ"כ הרא"ש שם. והנה לפי טעם הראב"ד והרא"ש נראה דבנ"ד מהני חליצתו דהא קרינן בזה מעל רגלו אך לפי שיטת הסוברין דלכן לא חליץ משום דלא מצי למדחסי' א"כ ה"ה בנ"ד יש לכאורה להחמיר מה"ט: ב) ועכ"ז יש להקל דהא בנ"ד עיקר החליצה הוי רק מדרבנן כיון דילדה וולד דגמרו שערותיו וצפרניו ומלו אותו ביום השמיני ואח"ז מת מקודם שהבריא מתוך המילה. ומבואר באה"ע סי' קנ"ו סעיף ד' דבמת מתוך חולי תוך שלשים יום א"צ חליצה רק מד"ס. ועיין בתבואת שור סי' ט"ו ס"ק ג' והדברים ארוכין ואכ"מ. ובנ"ד שמת למחרתו מן יום המילה. זה דומה לנפל מן הגג או אכלו ארי דאינו רק מדרבנן. וכדמצינו כעין זה ביו"ד סי' רס"ג סעיף ב' בפתחי תשובה ס"ק ב' בשם המהרי"ט דכל שלא הבריא אחר המילה ומת מקרי מת מחמת מילה. וה"ה בנ"ד דכיון דמת למחרתו מן יום המילה דלא הבריא בנתיים תלינן דמת מחמת המילה. וידעתי מה דיש לחלק דשא"ה דתלינן מספיקא משום דהוי התם ספק סכנתא אבל אין לחלק בזה דהא גם היכא דיש רוב לפנינו תלינן אף מספיקא כמבואר ביו"ד סי' ל"ו גבי מה דתלינן בזאב אף שלא במקום שיני' וכעין זה במשמוש ידא דטבחא וכמש"כ התבואות שור שם ס"ק י"ט דאף בספק תלינן משום דרוב כשרות הן ע"ש ובט"ז שם. וה"ה כאן כיון דרוב וולדות הן בני קיימא ע"כ תלינן אף בספק דשמא מת מחמת המילה כל שלא הבריא לאחר המילה וחזינן דמספקא לן בזה. וע"כ ודאי מן התורה פטורה מן החליצה. ועיין בשבת (דף קל"ו ע"א) ברש"י ד"ה שפיהק כו' דלא ראו בו אלא חיות מעט לאחר לידתו שפיהק ומת ובנ"ד הא מלו אותו כבר והוחזק לנו בבריא. והדברים ארוכין. ולכן בנ"ד פטורה מה"ת רק מדרבנן צריכה חליצה ובדרבנן אזלינן בתר המיקל. וכיון דהראב"ד והרא"ש ס"ל דמטעם דבעי למדחסי' לכרעי' לא מיפסלא בדיעבד אף באינו ראוי לחלוץ ולדחוס. ועיקר הפסול דמאן דמסגי אליחתא דכרעי' הוי משום דאין זה מעל רגלו רק מכף רגלו. ובנ"ד דהוי מעל רגלו ממש. וכיון דעיקרו אינו רק מדרבנן ע"כ יכולין לסמוך עלייהו ולהקל: ג) ועוד והוא העיקר דהא כתב המהרשד"ם ח' אה"ע סי' צ"ו דהיכא דיכול היבם לדחוק עקבו בצער דגם זה מקרי דחיסה ומהני חליצתו לכ"ע ע"ש. ועיין בב"ש סי' קכ"ט ס"ק ל"ה. ולכן ה"ה בנ"ד מהני חליצתו מה"ט. וכעין זה ראיתי בתשובת מהר"ם פאדאווא בסי' כ"ג ברגלי היבם נפוחות ואם לא יוכל לחלוץ מעומד יחלוץ מיושב ומה שכתבו בספר חליצה דצריך להלך במנעל של חליצה בפני ב"ד אין זה לעיכובא כו' עכ"ל המהר"ם פאדאווא. ולכן ה"ה בנ"ד אם אינו יכול לחלוץ מעומד יחלוץ מיושב ואז יהי' יכול למדחסי' שפיר ועיין בפי' סדר חליצה ס"ק ס"ג מזה: ד) ועוד דהא כתב הרשד"ם שם בשם הש"ג שכתב בשם הראב"ד דאם ליכא אח אחר חולצת לכתחילה משום דעיקר הך מאן דמסגי אליחתא דלא חלץ אינו רק מדרבנן והטעם שכתב הראב"ד דזה נקרא מכף רגלו ולא מעל רגלו זהו רק בגדר אסמכתא ולא החמירו בזה רק היכא דאפשר ובמקום דלא אפשר לא החמירו, וכ"כ הב"ש בשמו בסי' קס"ט ס"ק ל"ה. וכ"כ הכנסת הגדולה בסי' קס"ט בס"ק פ"ז והובא בתשובת כנסת יחזקאל סי' ס"ח. והכנסת יחזקאל כתב שם דמאיזה טעם הי' יבום שם מהנמנע. הנה לדעתי אין זה במשמעות הפוסקים בלשונם. וכעין זה מבואר באה"ע סי' קע"ב סעיף ט"ו גבי סומא שכתב המחבר שם הסומא מייבם וכתב הרמ"א ואינו חולץ ונ"ל שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה מאחר שא"א בענין אחר עכ"ל הרמ"א. ושם במשמע דאף דאפשר ביבום וכמש"כ המחבר שם דע"ז כתב הרמ"א דאם אין כאן אח אלא הוא דחולץ לכתחלה דגם זה מקרי אי אפשר כיון דלא נהגו ביבום. [והלח"מ פ"ד ה' יבום ה' י"ז כתב דלא כהרשד"ם בכוונת הראב"ד דהובא בש"ג שם דהראב"ד הנ"ל קאי על סומא ע"ש]. וחזינן דגם באפשר ביבום דזה ג"כ מקרי אי אפשר ואם אין אח אחר דיחלוץ לכתחילה. וה"ה לדברי הרשד"ם והכנה"ג והב"ש דפירשו דהראב"ד שהובא בש"ג דקאי על מאן דמסגי אליחתא דכרעי' דגם התם אם ליכא אח אחר אלא הוא דיחלוץ אף דאפשר ביבום כיון דנראה להב"ד דקשה להטיל עליהם דין יבום לפי ראות עיניהם. א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה בנ"ד דאח השני הוא יבם קטן דגם זה מקרי אי אפשר וכמש"כ המרדכי ביבמות ס"פ ט"ו ע"פ הגדה דגיטין פ"ז. ובמקום דלא אפשר לא נאמרה הך דאמימר דמאן דמסגי אליחתא דכרעי'. ויש לנו לסמוך על דברי הרשד"ם והב"ש והכנסת הגדולה דכתבו להקל בזה במקום דלא אפשר. ואף דהלח"מ לא ס"ל כן מ"מ להרבים אנו שומעין ובנ"ד דעיקר החליצה אינו רק מדרבנן יש לסמוך על זה להיתירא: ה) וע"ד בדיקתו אם הביא שתי שערות כתב כת"ר דיש לסמוך על מה דקיי"ל דבדרבנן סמכינן על חזקה דרבא ובנ"ד דהחליצה הוא מדרבנן יש לנו לסמוך ע"ז. וכן נראה לענ"ד משום דספק בדרבנן לקולא ותלינן דהי' לו ב"ש ונשרו ואין לומר דהא הי' לה חזקת איסור לשוק מקודם שנחלצה ואף בדרבנן מחמרינן באיתחזק איסורא. דז"א דהא עיקר החזקת איסור שלה אינו רק מספיקא שמא הי' הוולד נפל ויש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק א' שמא הי' ולד ב"ק ורוב וולדות ב"ק מסייע ליה. ספק שני שמא היה לו שערות ונשרו. ואף דבעינן גבי דין ספק ספיקא שיהי' חלין שני הספיקות ביחד וכמבואר ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' בהרמ"א ובמג"א סי' תל"ט ס"ק ג' עכ"ז בנ"ד דעיקר החליצה אינו רק מדרבנן מהני בזה ספק ספיקא אף דלא נודעו שני הספיקות ביחד וכמבואר ביו"ד שם ועיין בב"ש סי' ב' ס"ק י"ד [וכבר נתבאר דבעיקר חליצתו אין בזה שום ספק כלל משום דהא הבאתי דברי הרשד"ם דכתב דכיון דיכול לדחוק עקב בצער דזהו חליצה מעליא]. וכש"כ לשיטת המהרי"ט והובא בשב שמעתתא שמעתא ה' פ' י"ד דס"ל דחזקה דרבא לית בי' ספיקא כלל דבתורת ודאי יחשב ואף בנבדק ואין לו שערות אמרינן דנשרו דהא חזקה כשבא לכלל שנים דהביא שערות ע"ש. וה"ה בנ"ד דהגיע לכלל שנים יש לנו לסמוך על חזקה דרבא דהביא סימנים ונשרו. ובדרבנן יש לנו לסמוך על המהרי"ט בזה. ויש לי להאריך בכל הפרטים הללו אך אין העת נותנת לבא בארוכה. סיומא דמלתא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להתירה בחליצת האח שלפנינו ויעשו לו מנעל כפי מדת רגלו וכמש"כ כת"ר: ענף ב ו) שוב חזר הרב הג' השואל וכתב אלי שנית ע"ד הענין הזה אשר במכתבו הראשון הי' כתוב כי הבן שילדה האשה מת לאחר המילה ועפ"ז כתבתי מקודם כי עיקר החליצה בנ"ד הוא רק מדרבנן וכמש"כ כת"ר אז דעתו בזה. וכעת כתב כת"ר שנית כי נודע אליו אשר הילד שלה מת מקודם המילה ע"י חולי ועל ידי זה נדחה הקולא הזה ובקש כת"ר להזדקק ולחוות דעתי בזה שנית: